"וישלח אתם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקדש וחצצרות התרועה בידו" (במדבר לא,ו). 'תנא: לא לחנם הלך פינחס למלחמה אלא ליפרע דין אבי אמו, שנאמר (בראשית לז, לו) "והמדנים מכרו אותו אל מצרים" וגו'. למימרא דפינחס מיוסף אתי?! והא כתיב (שמות ו, כה) "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה", מאי לאו דאתי מיתרו שפיטם עגלים לעבודת כוכבים? לא, מיוסף שפיטפט ביצרו. והלא שבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים יהרוג נשיא מישראל? אלא אי אבוה דאימיה מיוסף אימיה דאימיה מיתרו, ואי אימיה דאימיה מיוסף אבוה דאימיה מיתרו. דיקא נמי דכתיב "מבנות פוטיאל", תרי משמע, שמע מינה' (סוטה מג,א). 'שפיטפט - זילזל וכבש אותו ולא חשבו. והלא שבטים מבזים אותו - כדאמרינן באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פב:) לפיכך הוצרך ליחסו שם פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. תרי פוטי - מדלא כתיב פוטאל' (רש"י). רש"י על התורה מביא עוד שתי סיבות (בנוסף לסיבה שבגמ'): '"אותם ואת פינחס" - מגיד שהיה פינחס שקול כנגד כולם. ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר? אמר הקב"ה: מי שהתחיל במצוה שהרג כזבי בת צור יגמור. ד"א: שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו ... ד"א: שהיה משוח מלחמה'. נראה ששלושת הסיבות קשורות זו בזו, שמה שפנחס הלך לנקום על מכירתו של יוסף זקנו זה לא רק על עצם המכירה, אלא שהמדינים מכרו אותו למצרים, כמו שמביאים את הפס' "והמדנים מכרו אותו אל מצרים", שמצרים הייתה מקום מלא זימה וטומאה, ולכן על זה בא לנקום בהם, על שהורידוהו למקום שיתנסה קשה ביצה"ר של עריות. לכן מודגש 'מיוסף שפיטפט ביצרו', שהיה לו ניסיון קשה של עריות והוא הצליח לעמוד ולא לחטוא. לכן גם נאמר שפנחס היה שקול כנגד כולם:  "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פנחס" - מגיד שהם שקולים כפנחס, ופנחס היה שקול כנגד כולם' (ספרי [וברש"י]), שעל היוצאים למלחמה נאמר: '"וימסרו מאלפי בני ישראל" - מגיד הכתוב שהיו בני אדם צדיקים וכשרים, ומסרו נפשם על הדבר' (ספרי; פס' ה), שכך גם פנחס היה צדיק גדול, ומתגלה בו עניין מסירות נפש למלחמה, כעין כנגד שהיה קשה ליוסף כעין מסירות נפש כדי לעמוד בניסיון, ואף היה בזה מסירות נפש ממש כיון שיכול היה להיהרג בשל דבריה שניסה לאונסה, שיכלו לדונו למיתה (אלא שפוטיפר לא כ"ך האמין לאשתו ולכן לא הרגו), וכך גם התגלה בפנחס שבעניין של יצר העריות היה בו מסירות נפש, שזהו שהרג את זמרי וכזבי שהיו גדולים וחשובים בעמם: "ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני. ושם האשה המכה המדינית כזבי בת צור ראש אמות בית אב במדין הוא" (במדבר כה,יד-טו), ויכלו להתנקם בו, וגם בזמן המעשה עצמו היה בסכנה מיידית, כמו שמובא בגמ': 'א"ר יוחנן: ששה נסים נעשו לו לפנחס ... ואחד שהיה לו לדבר ולא דבר ... ואחד שבא מלאך והשחית בעם' (סנהדרין פב,ב). 'לדבר - לזעוק לאנשי שבטו לסייעו. ... ואחד שבא מלאך והשחית - והוטרדו בני שבטו ולא הרגו לפנחס' (רש"י). לכן במעשה הקנאות היה דימוי למעשה יוסף שהתחזק במסירות נפש כדי למנוע מחטא עריות (שמעשה זמרי בא להראות היתר ברבים, שטען נגד משה שכביכול מעשיו מותרים: 'תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך?' [שם,א]. כך שבא להראות היתר ברבים למעשה העריות שנעשה; ופנחס חתך את העניין בקנאותו), זהו שמביא רש"י כסיבה ראשונה: 'אמר הקב"ה: מי שהתחיל במצוה שהרג כזבי בת צור יגמור', שבפשט זה מובן שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור, וכמו שמופיע במדרש על זה: 'למה שלח פנחס? אמר: מי שהתחיל במצוה הוא גומר, הוא השיב את חמתו והכה את המדינית הוא יגמור מצותו' (במדבר רבה כב,ד). אולם בעומק הוא השיב את החימה ע"י הפסקת גילוי העריות, ולכן בזה הוא דומה ליוסף, ולכן ראוי שכמו שהתגלה כמו יוסף במעשיו גם יבוא להתנקם במדיין שהביא את יוסף זקנו לניסיון הקשה שלכן היה צריך להיות במסירות נפש כדי שלא לחטוא בעריות. לכן כיון שיש בו גילוי של קדושה גדולה, הוא ראוי להיות משוח מלחמה, להיות קשור לעידוד המלחמה בישראל, לעודדם ולחברם לגילוי שם ה' הגדול שיש במלחמה, שיש בה מסירות נפש על הקדושה, כעין מה שהוא עצמו עשה מסירות נפש, שזהו הסיבה השלישית שהיה משוח מלחמה. גם נראה שיש קשר ש(ע"פ הדעה [שאינה להלכה; ע"פ הרמב"ם בהל' כלי מקדש ד,כא] שמשוח מלחמה לבוש בשמונה בגדים ככה"ג: 'כי אתא רב דימי אמר: בגדים שכהן גדול משמש בהן משוח מלחמה משמש בהן, שנאמר (שמות כט, כט) "ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו" – למי שבא בגדולה אחריו' [יומא עב,ב], כך שבמשוח מלחמה יש גילוי של האפוד. ובנוסף )יצא אתם הארון ('"וכלי הקודש" - זה ארון, שנאמר [במדבר ד] "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ולא ימותו"' [ספרי; במדבר לא,ו]), כגילוי חיבור לה', שהשכינה שורה אתם, כעין במקדש, ויצאו עם חצוצרות ("וחצצרות התרועה בידו") שבתקיעה בהם נזכרים לפני ה': "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאיביכם" (במדבר י,ט). לכן זהו כעין האפוד שבבגדי הכה"ג במקדש, ובו שמות ישראל שנזכרים לפני ה': "ושמת את שתי האבנים על כתפת האפד אבני זכרן לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרן" (שמות כח,יב). שזה כעין שיוסף התחזק מלחטוא ע"י שראה את יעקב שהזהירו והזכיר את שמות ישראל שבאפוד: 'באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות, דכתיב (משלי כט, ג) "ורועה זונות יאבד הון"? מיד (בראשית מט, כד) "ותשב באיתן קשתו"' (סוטה לו,ב). אולי נרמז "בידו" שהכוונה 'ברשותו' (רש"י), אבל גם רומז ליד שנאמר על יוסף כשהתגבר על יצרו: 'מיד (בראשית מט, כד) "ותשב באיתן קשתו", א"ר יוחנן משום ר' מאיר: ששבה קשתו לאיתנו. "ויפוזו זרועי ידיו" נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו' (סוטה שם).