"וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּוקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם"

(במדבר כח, ג-ד)

על קורבן התמיד, אמרו חז"ל (ילקוט ואתחנן): "כך אמר הקב"ה לישראל, לשעבר הייתם מקריבים לפני שתי פעמים ביום, וגלוי וידוע לְפָנַי שבית המקדש עתיד ליחרב, ומכאן ואילך אין אתם יכולים להקריב קורבנות, אלא מבקש אני תמורתן של קורבנות, "שמע ישראל" בבוקר ו"שמע ישראל" בערב, ועולה לפני יותר מכל הקורבנות".

עניין הקורבנות הוא מהעניינים הרמים ביותר בתורה. בזמן בית המקדש קורבנות התמיד היו מטהרים יהודי ומרוממים את כלל ישראל, וכנזכר שקורבן תמיד של שחר מכפר על עבירות של לילה, וקורבן תמיד של בין הערביים מכפר על עבירות של יום - ומה הקשר בין "שמע ישראל" לעבודת הקורבנות שיהיה תמורתן ועוד עולה יותר מכל הקורבנות?

עניין "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" הוא אמונת הייחוד, וכאשר יהודי אומרו מקבל על עצמו למסור נפשו לה' יתברך. כי משמעות ה' אחד - שהוא יתברך אחד המיוחד ומלבדו אין עוד מאומה ממש, שום אנוכיות, ישות ותאוות כל שהן, שום דבר אין מלבדו, שהכל בטל ומבוטל לה' יתברך.

עניין קריאת "שמע ישראל" עולה יותר מן הקורבנות, כפי שמפרש המהר"ל (נתיבות עולם נ') - שבשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, ואמר רבי עקיבא כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך", אפילו הוא נוטל את נפשך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, והיה מאריך ב"אחד" עד שיצתה נשמתו ב"אחד". יצתה בת קול ואמרה אשרייך רבי עקיבא שיצאה נשמתך ב"אחד".

ולכאורה קשה, שהרי היה רבי עקיבא מצטער לקיים "בכל נפשך" אפילו הוא נוטל את נפשך, ומדוע האריך ב"אחד"? ומבאר, שאומנם "ובכל נפשך" היא מדרגת מסירות נפש אפילו נוטל את נפשך, אך מדרגה זו היא במי שיש לו עוד נפש שלו והוא מוסרה לה' יתברך. היינו שיש לו יישות והוא מוסר לה' יתברך משלו.

אך למעלה מזו היא המדרגה של "ה' אחד", שמשמעותה שהקב"ה יחיד המיוחד ומלבדו אין מאומה. והיינו שיהודי מרגיש שה' מחיה את כולם, והאדם בעצמו כלום ואין לו כלום, והריהו בטל ומבוטל לגמרי לאין המוחלט, וממילא אינו מוסר מאומה כי אין לו מאומה, כי ממך ה' הכל ומידך נתנו לך. וזו המדרגה העליונה של מסירות נפש כשהיא מתוך התבטלות גמורה לה' אחד.

וכמאמר מרן "הסבא קדישה" מסלונים זי"ע על הפסוק משיר השירים (ח, ז): "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" - דקשה, מדוע כשאדם מוסר את כל הון ביתו לה' יתברך מתוך אהבת ה', מגיע לו שיבזוהו? וביאר גם כן על דרך זה, אם יתן איש את כל הון ביתו, היינו שסובר כי זה "הון ביתו" והוא "נותנו" משלו, אז בוז יבוזו לו. יהודי צריך להרגיש שהוא בטל ומבוטל כאין ואפס לה' יתברך ואין לו מאומה משלו.

וזהו פירוש "אשרייך רבי עקיבא שיצתה נשמתך ב"אחד", לא רק בבחינת "בכל נפשך" אלא במדרגה הגבוהה ביותר - של ה' אחד. ולכן קריאת "שמע ישראל" עולה יותר מן הקורבנות, כי עניין הקורבנות הוא מדרגת "ובכל נפשך", ואילו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" - היא המדרגה הגבוהה ביותר, והיא הקיום של עם ישראל ותכלית הבריאה - שאין עוד מלבדו ממש.

הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל (האדמו"ר מסלונים), מהספר: "נתיבות שלום"