"ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחת מנשה בן יוסף ואלה שמות בנתיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה" (במדבר כז,א). '"ולמשפחות מנשה בן יוסף" - כשם שחיבב יוסף את ארץ ישראל כך חיבבו בנות צלפחד' (ספרי). '"למשפחת מנשה בן יוסף" - למה נאמר, והלא כבר נאמר "בן מנשה"? אלא לומר לך: יוסף חבב את הארץ, שנא' (בראשית נ) "והעליתם את עצמותי" וגו', ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר "תנה לנו אחוזה". וללמדך שהיו כולם צדיקים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח הרי זה צדיק בן צדיק; ואם יחסו לגנאי, כגון (מ"ב כה) "בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע" בידוע שכל הנזכרים עמו רשעים היו' (רש”י). 'כשם שחיבב יוסף כו'. שנ' “והעליתם את עצמותי מזה”. רש”י. וקשה לי, שהרי כל השבטים בקשו קבורת א”י, אלא לא היו צריכים להשביע. ולי נראה, מה שאמר “כי גנב גנבתי מארץ העברים”, ולא כחש האף שזאת הי' לרעה לו וכבר נשתבח יוסף ע”ז כמבואר ברבה פ' ואתחנן' (עמק נצי”ב על הספרי). לכאורה שאלת הנצי”ב חזקה, שמה שיוסף השביע את בנ”י זה לא שונה משאר השבטים שבקשו שיעלו את עצמותיהם, אלא שיוסף היה צריך להשביע כיון שחשש שאולי בשל מעמדו במצרים לא יתנו המצרים שיקחו את עצמותיו ולכן השביע את בנ”י; במה מוכח מכאן אהבתו המיוחדת יותר משאר אחיו? ואף מביא ראיה מפורשת מהמדרש שמשבח את יוסף בקשר לא”י בדבריו שאמר גנוב גונבתי: 'ד"א, א"ר לוי: אמר לפניו: רבש"ע, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ?! אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו, מנין? גבירתו אומרת (בראשית לט, יד): "ראו הביא לנו איש עברי" וגו', ולא כפר אלא (שם מ, טו) "גנב גנבתי מארץ העברים", נקבר בארצו, מנין? שנאמר (יהושע כד, לב): "ואת עצמות יוסף אשר העלו מארץ מצרים קברו בשכם". את שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך, כיצד? בנות יתרו אומרות (שמות ב, יט): "איש מצרי הצילנו מיד הרועים", והוא שומע ושותק, לפיכך לא נקבר בארצו' (דברים רבה ב,ח). אז מדוע רש"י לא הביא זאת? אולי רש"י הבין בדברי המדרש רבה שבזה יוסף עשה מעשה חשוב יותר בקשר לזיהויו כקשור לא"י, ולכן יותר ראוי להיכנס לארץ ממשה שלא זיהה את עצמו כקשור לארץ, אולם מצד החיבוב ואהבת הארץ ברור שמשה אהב מאוד את א"י, ולכן מה שלא זיהה את עצמו בקשר לא"י לא אומר שפחות חיבב את א"י, ממילא גם מה שיוסף זיהה את עצמו כקשור לא"י לא מראה אצלו על חיבוב מיוחד של הארץ, אלא שרואה את עצמו כשייך לארץ ולא מתבייש בזה (לעומת משה שכיון שהסתיר היה נראה בכך כעין שלא עומד על כך שיתגלה שהוא קשור לארץ, ולכן היה מזה כקטרוג עליו). לכן לא נאמר במדרש רבה שיוסף חיבב את הארץ, אלא שהודה בארץ. (אמנם אין בזה כ"ך קושיה לנצי"ב). לכן למד רש"י כפשוטו שיוסף אהב את א"י כמו שכך מתגלה בצאצאיו שאוהבים את הארץ ולכן רוצים להיות בה, ולכן הביא ראיה בפס' שיוסף ביטא את רצונו להיות בארץ שמזה רואים את אהבתו – מכך שרוצה להיות בארץ. לכן מביא את הפס': '”וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלקים אתכם והעלתם את עצמתי מזה" (בראשית נ,כה). אמנם גם שאר השבטים ביקשו שיעלו אותם, אולם התורה לא סיפרה זאת, ויכלה גם שלא לספר על בקשתו של יוסף (אע”פ שהיה צריך להשביע בכ”ז יכלה התורה שלא לספר כיצד בדיוק ביקש, כמו שלא סיפרה מה אמרו שאר השבטים), מזה שסיפרה עליו ולא על האחרים סימן שאצלו זה היה חשוב במיוחד, שזה הראה את אהבתו הרבה לארץ יותר מאחרים; ובפרט שאגב לו למדו גם על שאר השבטים – 'מנין אף עצמות של שבטים העלו עמו? שנאמר "אתכם"' (ב"ר ק,יא), סימן שהיה בו קשר מיוחד לא"י יותר מאחרים ולכן הם כטפלים לו. אולם נראה שעיקר ההוכחה זה מכך שהתורה חוזרת על בקשתו של יוסף, שנאמר ביציאת מצרים: “ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם" (שמות יג,יט), שלשם מה חוזרת התורה ומספרת מה השביע יוסף, הרי זה כבר נאמר? לכן מכאן שהתורה באה להדגיש בזה את אהבת א"י של יוסף, שלכן מספרת כשהשביע וחוזרת ומספרת שוב ביציאת מצרים, כדי שלא תחשוב שרק נאמר שהשביע בשל שלא היתה לו ברירה אחרת, לכן נאמר שוב כדי לומר שהשביע כי זה היה כ"ך חשוב לו הקשר לא"י, ז"א היו לו שתי סיבות ולכן נאמר פעמיים לרמז זאת. אולי גם עצם זה שיוסף השביע את בנ"י, סימן שזה היה כ"ך חשוב לו עד שהסכימו להשבע על דבר שיהיה קשה להם לעשות, שהרי מי אמר שהמצרים יתנו להם להוציאו? ובכ"ז נשבעו לו (שזהו שהשביעם) סימן שמאוד לחץ עליהם עד שהסכימו שזה מראה שזה היה חשוב לו ביותר (שאע”פ שהיה משנה למלך, ולא יכלו לסרב לבקשותיו, בכ"ז יכלו לנסות להניעו מלהשביעם, ואם לא היה כ"ך חשוב לו לא היה מתעקש ומשביעם בכח, אלא מסתפק בכך שישתדלו, ובפרט שזה קיום צוואתו של שכיב מרע כך שישתדלו). ועוד שנאמר שהשביע "את בנ"י", סימן שמאוד הקפיד שיעלוהו, שלכן לא הסתפק בשבועה לבניו, שודאי שהיו מעלים אותו כיון שהשביעם, אלא ציווה לכל בנ"י שיעלוהו, סימן שעשה מעל ומעבר בשל חיבתו את א"י. עוד נראה שנאמר 'אבל אתם - העלו אותי ואפילו עצמות! וכשאתם מעלין אותי - קברו אותי בכל מקום שתרצו!' (מכילתא דרשב"י; שמות יג,יט), שלמדו שאמר "והעלתם את עצמתי מזה", שמדגיש שיעלוהו לא"י, לכל מקום, העיקר שיהיה בא"י (שמדגיש שהעיקר שיעלוהו ממצרים לא"י), מכאן אהבתו את הארץ שמרוב חביבותה בעיניו לא היה אכפת לו כלל היכן יקבר העיקר שיהיה בא"י (לעומת שאר השבטים שרצו להיות במקום בניהם, אצל יוסף מרוב חביבות א”י בעיניו לא ראה שום דבר אחר למעט שיהיה בא”י; שכל דבר אחר איבד כל חשיבות לעומת העניין שיקבר בארץ, שזה מראה כמה חיבב את הארץ שהחשיב זאת כ"ך עד ששום דבר אחר לא התקרב אפילו לעלות כבקשה בכלל). אולי גם לא נאמר שהשבטים ביקשו שיעלום, אלא נאמר שגם את עצמות שאר השבטים העלו עמו (ב”ר שם), אבל לא נאמר שהם ביקשו זאת, כיון שא"י לא היתה חשובה בעיניהם כמו בעיני יוסף, אלא משמע שהעלו את שלהם בעקבותיו, שכיון שאצלו זה היה חשוב וציוום אז גם שאר השבטים נתנו את הכבוד לראש השבט שלהם והביאו אותו יחד עם יוסף, אבל אחי יוסף עצמם לא ביקשו זאת, כך שיוצא שיוסף חיבב את א”י יותר מאחיו.