פוליטיקה
6/7/2024
*סדום ועמורה בישראל: שבוע של עיוותים מוסריים וניצוצות של תקווה*
משה פייגלין:
ל' בסיון התשפ"ד
(6/7/24)
סדום ועמורה בישראל: שבוע של עיוותים מוסריים וניצוצות של תקווה
אנחנו חיים כרגע בכרוניקה של טירוף.
השבוע האחרון בישראל נראה כאילו נלקח היישר מעיתון סדום ועמורה. אירועים שבעבר היו נחשבים לבלתי נתפסים הפכו למציאות יומיומית, ומשקפים עיוות מוסרי עמוק שהשתרש במערכות השלטון והמשפט. אך בתוך האפלה, ניצתו גם ניצוצות של תקווה.
אתחיל מהיסודות: דור הגבורה של ימינו, שנכדי האהוב יאיר הי"ד היה חלק ממנו, נאלץ לנקות בדמו את מורשת דור הבילבול של אוסלו. הבעיה הגדולה היא שאת תפקיד הניקיון הנוראי הזה מסרנו לצעירים הגיבורים הללו, אבל את המנהיגות השארנו בידי ההנהגה המבולבלת והמושחתת, של אוסלו, שאוחזת בכל כוחה בשלטון, ללא חזון וללא כיוון.
בינתיים, המלחמה מתנהלת כמשוואת לחצים - מצד אחד המטרה לנצח את החמאס, ומצד שני לשחרר חטופים. שתי מטרות שאינן הולכות יד ביד. אין להנהגה זו את האומץ לומר את האמת לציבור. הכל הופך לפופוליזם, והכל מעמיק את התבוסה האסטרטגית של מדינת ישראל.
כשאת כל הברדק הזה מובילה קואליצית ימין על מלא - נעדרת כל בשורה, המציאות עגומה עוד יותר. הימין הישראלי, למרות הרוב האלקטורלי המוחלט שלו, לא מצליח לתרגם את זכייתו בבחירות לשליטה אמיתית. הסיבה? אין לו מה להציע.הכוח לשנות נובע לא רק מרוב בכנסת, אלא מבשורה אמיתית. כשאין חזון, אין נכונות לשלם מחיר אישי. ולכן הימין תמיד יהיה הראשון שימצמץ.
הרפורמה המשפטית היתה רק ניסיון לייצר ארגז כלים לתיקון, אך לא הציגה חזון אלטרנטיבי.
האם הימין אמר מיד ב-7 באוקטובר "כיבוש, גירוש והתיישבות כי ארץ ישראל כולה שלנו"? לא.
אפילו כשמדברים על התיישבות בעזה, ראש הממשלה אומר שזה "לא ריאלי".
הכשל הוא שהמנהיגות לא לוקחת את החזון של עם ישראל, את החזון היהודי, את החזון שנובע מתוך הזהות היהודית שלנו, ומניחה אותו כאידיאולוגיה ברורה אלטרנטיבית לאוסלו ואומרת, "ארץ ישראל כולה שלי מהים ועד הנהר", ומתעקשת על קלה כחמורה.
אך החזון היהודי ונשק הצדק מצויים בידי העם שמתעורר ולוקח אחריות על גורלו.
בתוך הערפל המוסרי והמשפטי שאופף את ישראל בימים אלה, ניצתו השבוע כמה ניצוצות של תקווה.
אלו ניצחונות קטנים לכאורה, אך הם מסמנים את תחילתה של מגמה חדשה - התעוררות העם והתייצבותו מול המערכות שאיבדו את דרכן.
הניצחון המרשים ביותר השבוע היה ללא ספק של משפחת יודקין, שניצחה מכוח האמונה. מאבקם להוסיף את הכיתוב "הי"ד" (השם יקום דמו) על מצבת בנם היה יותר מסתם מאבק על אותיות. זה היה קרב על זהות, על ערכים, על המהות היהודית של מדינת ישראל.
משפחת יודקין התעקשה על עקרונותיה, והייתה מוכנה לשלם מחיר אישי עצום - אפילו להוציא את בנם מקברו. הם ניצחו לא בזכות כוח פוליטי או קשרים, אלא בזכות אמונתם העזה. ניצחונם מראה שכאשר אדם או משפחה עומדים על עקרונותיהם בנחישות, אפילו מערכת שלמה נכנעת בפניהם.
השפעת ניצחון זה חורגת מעבר למקרה הספציפי. ההנחיה שיצאה בעקבות המאבק תאפשר לכל משפחה שתרצה בכך להוסיף את הכיתוב "הי"ד" על מצבות יקיריהם. זהו שינוי מהותי בנוף בתי העלמין הצבאיים, המסמל חזרה לערכים יהודיים ולאומיים.
הניצחון השני בו הצדק ניצח בירוקרטיה, היה בבית המשפט בתל אביב, כאשר שוחררו האזרחים הלוחמים שהגנו על אזרחים ב-7 באוקטובר. פרשה זו הייתה אחת הדוגמאות המובהקות לעיוות המוסרי במערכת המשפט.
מדובר בגיבורים שיצאו מהבית להילחם במחבלים, והצילו חיים כשהצבא לא היה שם. הם נסעו לדרום בבוקר השבת השחורה כדי להילחם למען המדינה ולהציל חיים. איזה עיוות מוסרי זה לעצור אותם בגלל מחבל נוח'בה שאנס, רצח וטבח בבני אדם?
שופטי בית המשפט השלום והמחוזי הבינו את עומק ההזיה, שחררו את הלוחמים וזרקו את צו איסור הפרסום לפח. פסיקתם הושפעה ללא ספק מנוכחותם של מפגינים במסדרונות בית המשפט. הלחץ הציבורי, הזעזוע ברשתות החברתיות וההפגנה בבית המשפט הם שגרמו בסופו של דבר לשופטים להבין שהגאות מגיעה קרוב אליהם והגלים של הערכים של הציבור הישראלי מלחכים כבר את בהונותיהם. זוהי דוגמה מובהקת לכוחו של העם להשפיע על מערכת המשפט.
הניצחון השלישי היה בבית המשפט העליון, כאשר נדחתה העתירה להכנסת עזתים לטיפול רפואי בישראל. עצם העובדה שעתירה כזו הגיעה לדיון בבית המשפט העליון בזמן מלחמה מראה עד כמה המערכת המשפטית התנתקה מהמציאות.
אך הפעם, הציבור לא שתק. אנשים הגיעו לאולם בית המשפט והטיחו בפני השופטים את המילה "בושה".
כפי שתיאר חבר הכנסת אלמוג כהן, ניתן היה לראות את הבושה והתובנה בעיני השופטים. זוהי דוגמה נוספת לכוחו של הציבור להשפיע ולשנות.
הניצחון הרביעי, היה מעשהו האמיץ של ראש עיריית אריאל. לאחר שהתחנן לאלוף הפיקוד לחסום כביש המוביל לכפר ערבי עוין ומסכן את תושבי העיר, ולא נענה, החליט ראש העיר לקחת את העניינים לידיים. הוא הביא בולדוזר וחסם את הכביש בעצמו.
מעשה זה מדגים את הפער בין ההנהגה הצבאית מוטת האג'נדה, לבין מנהיגות מקומית שמוכנה לקחת אחריות ולפעול למען אזרחיה. זוהי דוגמה למנהיגות אמיתית, כזו שמוכנה לשלם מחיר אישי למען עקרונותיה.
ניצחונות אלו, קטנים ככל שיהיו, מראים שיש תקווה.
הם מדגימים את כוחו של העם כשהוא מתאחד סביב ערכים משותפים ועומד על עקרונותיו. החוט המקשר בין כל הדוגמאות הוא הניסיון להרכיב מחדש את הקואורדינטות המוסריות שהתגלו ב-7 באוקטובר. וזה יילך ויחריף עד שיתחיל להתמתן.
אבל השינוי האמיתי לא יגיע מההנהגה הנבחרת, אלא מהעם עצמו. וזו, אולי, הנקודה החשובה ביותר.
השינוי מגיע מהעם, מהמשפחות, מראשי הערים שלוקחים אחריות לאחר שהבינו שהשינוי המיוחל לא יבוא מלמעלה, מההנהגה הנבחרת. זוהי קריאת השכמה לכל אזרח - לקום, להתאחד, ולפעול למען עתיד טוב יותר, מוסרי יותר, ויהודי יותר למדינת ישראל.
ובשלב הבא, החלפת ההנהגה למנהיגות עם חזון יהודי ברור, שמוכנה לשלם מחיר אישי על עקרונותיה. רק כך נוכל באמת לשנות את המציאות ולהביא גאולה לעם ישראל.
פייסבוק:
https://www.facebook.com/photo/?fbid=1020350072792573&set=a.259883365505918
טוויטר:
https://x.com/moshefeiglin/status/1809659666357526671
טלגרם:
https://t.me/m_feiglin/2603
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
