"ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים" (במדבר יז,כג). למה יצאו ונראו שלושה דברים – פרח ציץ ושקדים, מה נרמז בזה? '"ויוצא פרח" – על שם שנאמר "ואם פרוח תפרח” (ויקרא י״ג:י״ב), ללמדך שכל מי שיבא ויערער על הכהונה עליו יהיה צרעת, כמו שנעשה בעוזיהו, כן יעשה לכל המערער על הכהונה. "ויצץ ציץ" – בשם המפורש שהיה כתוב על הציץ. "ויגמול שקדים" – מלמד שהקב״ה שוקד לגמול רע לכל מי שיערער על הכהונה' (מדרש אגדה [בובר]). '"ויצא פרח" – סימן לפרחי כהונה שעתידין לצאת ממנו. "ויצץ ציץ" – סימן שיצאו ממנו כהנים נושאי ציץ נזר הקודש. "ויגמול שקדים" – סימן שיצאו ממנו כהנים שוקדים על עבודתם כדאמרינן כהנים זריזים הם' (חזקוני), ובדומה ביתר פירוט בכלי יקר: 'ויוצא פרח, זה היה סימן לכהנים קטנים שנקראו פרחי כהונה. ויצץ ציץ, זה סימן לכהנים גדולים נושאים ציץ נזר הקודש. ויגמול שקדים, בזכות "וירץ אל תוך הקהל" וגו׳, כדי לעצור המגפה, ובזכות שכהנים זריזים הם כגמול ידו השיב לו להצמיח שקדים שיש בהם משמעות לשון שקידות ומהירות' וכו' (כלי יקר). 'פרח, ציץ, שקדים – כנגד ג׳ שערערו על הכהונה: קרח וירבעם ועוזיהו' (בעל הטורים) [אולי פרח כנגד עוזיהו כרמז לצרעת פורחת שנצטרע, ציץ כנגד ירבעם שהיה המלך הראשון של ממלכת ישראל ולכן זהו כציץ שהוא תחילה לפרי (וכרמז לכתר מלכות מזהב שבראש המלך, כעין ציץ הזהב שבראש הכה”ג), ושקד כנגד קרח שה' מיהר להענישו כרמז ששוקד וממהר להעניש את המערערים על הכהונה]. ' … ומאשר פרח מטה אהרן לבית לוי "ויוצא פרי ויצץ ציץ ויגמל שקדים" הורה ששבט לוי נבחר בכללו לעבוד במקום בכורות ישראל, ועל זה אמר "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי". ואשר אמר "ויצץ ציץ" הורה שאהרן נתיחד לכהונה גדולה ויזכה לבגדי כהונה גדולה, שהציץ הוא הגדול שבהם במעלה. ובמה שאמר "ויגמול שקדים" הורה שזרעו נבחר להתמדת הכהונה עד עולם, מלשון "כי שוקד אני על דברי לעשותו"' (אברבנאל). אולי אפשר שנעשה שלושה גילויים במטה כדי לרמז שהיה בו גילוי של שלושה דברים: '"ומטה אהרן". יש אומרים: הוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר (בראשית לח, יח): "ומטך אשר בידך". וי"א: הוא המטה שהיה ביד משה ומעצמו פרח שנאמר "והנה פרח מטה אהרן". ואית דאמרי: נטל משה קורה אחת וחתכה לשנים עשר נסרים, ואומר להם: כולכם מקורה אחת טלו מקלכם. ועל מה עשה? (משלי כ, ג) "כבוד לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע", שלא יאמרו מקלו היה לח והפריח. וגזר הקב"ה על המקל ונמצא עליו שם המפורש שהיה בציץ, שנאמר "ויצא פרח ויצץ ציץ", והפריח בו בלילה ועשה פרי, "וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" גמל לכל מי שהיה שוקד על שבטו של לוי. ולמה שקדים ולא רמונים ולא אגוזים? לפי שנמשלו ישראל בהם. ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב ביהמ"ק ונגנז, ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח במהרה בימינו, שנאמר (תהלים קי, ב): "מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה' מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ"' (במדבר רבה יח,כג). נראה שהמטה היה ביד יהודה בשל הגילוי של המלכות, שורש בית דוד, ומלכות ישראל קשורה בגילוי כסא ה' בעולם, כמו שנאמר אצל שלמה: "וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו ויצלח וישמעו אליו כל ישראל" (דה"י א כט,כג), לכן זה גם יתגלה אצל המשיח שאצלו יהיה תיקון העולם. לכן זה קשור למטה המראה על בחירת אהרן לכהונה, כרמז שהוא העובד במקדש ששם זה כסא ה' בעולם (ומכוון כנגד כסא של מעלה: 'רבי נתן אומר: חביב הוא מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה, שנאמר "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש" וגו' (שמ' טו יז). שמקדש של מעלה, מכוון כנגד בית המקדש של מטה. והארון מכוון כנגד כסא הכבוד של מעלה, שנאמר "כסא כבוד מרום מראשון" (ירמ' יז יב). ובאיזה מקום היה מקום מקדשנו? הוי "פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך", אל תקרי מכון אלא מכוון – כנגד כסא הכבוד, הוא עשוי למעלה הימנה' וכו' [תנחומא "ויקהל" סימן ז]), וכך מחבר את המלכות שבישראל לכסא ה' (אולי לכן צריך להפריד בין כהונה למלכות, שאסור לכהנים למלוך [יר' הוריות ג,ב], כיון שזה שני צדדים המשלימים זה לזה, ואי אפשר [לשלמות] לזה בלא זה, ולכן בחיבורם לאחד נעשה חסרון בגילוי כסא ה' בעולם). כנגד זה המטה פרח, כרמז שבמלכות ישראל שיש פריחה והצלחה בא קידוש השם בעולם, שמתגלה בזה שם ה' וממילא גילוי כסא ה' בעולם; וזה מתגלה בכהונת אהרן ולכן מראה על בחירת אהרן. (אולי זה בפרח שהוא לפני הציץ של תחלת הפרי, כרמז שהמטה נאמר אצל יהודה כשבא על תמר [בראשית לח,יח], שנתן בשביל ביאתה שזה קודם להיריון, ואח"כ מזה הרתה לו ונולדו לו ממנה). המקדש בא להמשיך את גילוי מתן תורה והשראת השכינה, ולכן זהו שהמטה היה מטהו של משה (שקשור לזה), והכהנים הם שממשיכים זאת בעבודת המקדש וגילויה; וזה התגלה בציץ כרמז לגילוי שם ה' שהיה בציץ שעל אהרן (ומביא להשראת שכינה כחלק מעבודת המקדש לגילוי שם ה'; וכעין התורה שהיא שמות ה'), שכתוב בו "קודש לה'", שזהו כעין משה שהיה קודש לה', שפרש מאשתו בשביל גילוי ה' (והיה חציו מלאך), וזהו ציץ שממנו יגדל הפרי, שכך עבודת המקדש וקיום התו"מ מביאים השראת שכינה, עד שכל העולם יהיה קדוש לה' בעתיד, שיראה פריו בעתיד. כנגד שמשה נטל קורה וחתכה לשנים עשר, רומז לכך שמתוך כלל שבטי ישראל נבחר שבט לוי, וזה נרמז בפרי השקד כרמז שה' שוקד על שבטו של לוי (ושלכן לא נעשה בפירות שישראל משולים בהם), וזה נרמז "ויגמל שקדים", שה' ממהר לגמול למי שמערער על בחירת שבט לוי מכלל ישראל. אולי בשלושת אלו נרמז על בחירת אהרן, שפרחים מרמזים על כך ששבט לוי לא חטא בעגל, ולכן הם הראויים לעבוד במקדש, שזה רמז בפרח שצומח כרמז שלא נפלו בחטא העגל שהיה דומם (אלא הם כעין מעל זה, שזהו כצומח שמעל הדומם), ובזה הראו את יופיים לה', שזהו כפרח שהוא יפה. ונרמז ב"פרח" – 'פר-ח', שבזמן שעשו את העגל (פר) הלוים לא נפלו לגשמיות הגסה הזו, שזהו ח' – ששמונה זה מעל הטבע (שלא עבדו לטבע כמו שנעשה בעגל, שעבדו ע"ז – עבדו לדבר גשמי, אלא נשארו נאמנים לה' שמעל הטבע). וכן כיון שלא חטאו בעגל, לכן גם הצטרפו למשה להכות את עובדי העגל, וזה נרמז ב"פרח" גימטריה 288, כרמז שפעלו במצוות משה, וזהו רמ"ח כרמז למצוות עשה שבתורה (וכן התורה כולה נגד ע"ז, ולכן נרמז בזה עשיה נגד הע"ז – העגל), ועוד 40 כרמז שזה היה ביום הארבעים כשמשה ירד מסיני (וכן הם טעו וחטאו בעגל בגלל שטעו ביום הארבעים [שבת פט,א], והלוים באו להילחם ולעקור את חטא העגל, ולכן זהו בפרח שהוא קודם לגילוי ציץ הפרי, כעין שבאו לעקור כל שמץ לע"ז, אפילו לפני שנעשה העגל, מהשלב שטעו ביום הארבעים ומשם התגלגל לחטוא). הציץ מרמז על גילוי שם ה' שיש בכהנים, כעין הציץ שעל ראש הכה"ג שרשום בו קודש לה', שזהו שהכהנים קשורים בקדושתם ומעלתם לתורה: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאו'ת הוא" (מלאכי ב,ז), ולכן הם הראויים לעבודת המקדש (ששורשו זהו התורה שבקה"ק). (או אולי הפרחים מרמזים שהלוים תמיד דבקים בתורה, שזהו שגם במצרים למדו תורה ולכן לא השתעבדו; וזהו שהעץ פורח כרמז שיש בו חיות מכח של מים שעולים בו, שזהו רמז לתורה שנמשלה למים [ב"ק פב,א], וכך לא השתעבדו במצרים ולכן לא מתו בעבדות במצרים, אלא נשארה בהם החיות. הציץ מרמז על שלא חטאו בעגל, וזה בציץ כרמז לכתר, שבמתן תורה קיבלו כתרים ובחטא העגל הם נלקחו מהם [שבת פח,א], ולכן אצלם ציץ כעין שאילו כולם היו כמותם ולא היו חוטאים בעגל לא היו נלקחים הכתרים). השקדים מרמז על שאהרן לקח על עצמו את חטא העגל ולכן נבחר לכהונה: 'רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא פתר קריא באהרן: בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, בתחלה הלכו אצל חור. אמרו לו (שמות לב, א): "קום עשה לנו אלהים", כיון שלא שמע להן עמדו עליו והרגוהו, הה"ד (ירמיה ב, לד): "גם בכנפיך נמצאו דם" וגו', וזהו דמו של חור. "לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה", על אשר עשו (שמות לב, ד): "אלה אלהיך ישראל". ואח"כ הלכו אצל אהרן, אמרו לו: "קום עשה לנו אלהים". כיון ששמע אהרן כן מיד נתיירא, הה"ד (שם, ה) "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו", נתיירא מהזבוח לפניו. אמר אהרן: מה אעשה? הרי הרגו את חור שהיה נביא, עכשיו אם הורגים אותו שאני כהן מתקיים עליהם המקרא שכתוב (איכה ב, כ): "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא", ומיד הם גולין ... אמר לו הקדוש ברוך הוא לאהרן (תהלים מה, ח): "אָהַבְתָּ צֶדֶק [וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע]", אהבת לצדק את בני ושנאת מלחייבן; "עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹקים אֱלֹקיךָ", אמר לו: חייך שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה, "קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ"' (ויק"ר י,ג). הרי שאהרן נבחר בהקשר לחטא העגל וזה קשור למעשיו שעשה את העגל כדי שלא יגלו בשל שיתקיים בהם הפס' "אם יהרג" וגו' (אמנם סיום המדרש מתייחס בעיקרו לדעה שמובאת שלקח על עצמו כדי שיתלה הסירחון בו ולא בבנ"י, אבל אפשר גם לחבר זאת לדרשות שקודם, שניסה למעט בחטא בנ"י). והנה על החורבן והגלות נאמר שה' הראה לירמיה מקל שקד כרמז – "כי שקד אני על דברי לעשתו" (ירמיהו א,יב). כך השקדים שיצאו מרמזים על הגלות (שזה הרמז בשקדים כנגד מטה השקד שמרמז שה' שוקד להגלות. אבל גם ע"י השקדים התברר שזהו גילוי של עץ שקד, שאחרת לא היו יודעים איזה עץ מתגלה במטה, כך שהשקדים זהו הגילוי שהמטה הוא מטה שקד, שאז זהו כמו שה' הראה לירמיהו "מקל שקד" [שם,יא]), כרמז שאהרן מנע את הגלות (שהיתה יכולה להיות אז) ע"י שעשה את העגל ולכן נבחר להיות כהן לה'.