ישנה מחלוקת גדולה מאוד ביהדות במצוות האמונה – האם ישנה מצווה כזאת. ואם יש, מה בדיוק ההגדרה שלה. לפי הרמב"ם ישנה מצווה כזאת:

              ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה א

המצוה הראשונה היא הצווי אשר צוונו להאמין [1]האלוהות והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו ית' אנכי י"י אלהיך. ובסוף גמר מכות (כג ב, כד א) אמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מאי קראה תורה צוה לנו משה כלומר מנין תור"ה והקשו על זה ואמרו תורה בגימטריא הכי הואי שית מאה וחדסרי הואי והיתה התשובה אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמעום. הנה כבר התבאר לך כי אנכי י"י מכלל שש מאות ושלש עשרה מצות והוא צווי באמונה כמו שבארנו:

החולק המובהק ביותר עליו זה הבה"ג שמובא ברמב"ן:

השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה א

כתב הרב… אמר הכותב האמונה הזאת בדבור הזה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא וכן בדברי רבותינו ז"ל מפורש שהוא קבלת מלכותו יתע' והיא אמונת האלהות. אמרו במכלתא [והוב' ברמב"ן ל"ת ה] לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי י"י אלהיך משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות שאם מלכותי אינן מקבלים גזרותי היאך מקיימין כך אמר המקום לישראל אנכי י"י אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי במצרים אמרו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזירותי לא יהיה לך.

ועם כל זה ראיתי לבעל ההלכות שלא ימנה אותה מצוה בכלל תרי"ג... והנראה מדעתו של בעל ההלכות שאין מנין תרי"ג מצות אלא גזירותיו יתע' שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה אבל האמונה במציאותו יתע' שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות לא ימנה בחשבונן. והוא מאמר החכמים אמרו לו גזור עליהם גזרות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזרות. עשו קבלת המלכות עניין בפני עצמו והמצוות הנגזרות מאתו יתעלה מענין אחר. 

ויש עוד הרבה לעיין, הן בהוכחות ממקורות קדומים יותר של כל מקור, ומה כל צד אומר על השני. וכן לסקור עוד דעות רבות בנושא.

ניתן לראות ברמב"ם שמצוות האמונה שלו איננה קשורה ליציאת מצריים, למרות שהפסוק המצווה על האמונה זה:

              שמות פרק כ

(ב - ג) אָֽנֹכִ֖י֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים לֹֽ֣א יִהְיֶֽ֥ה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗י:

וכמו שפשוט מדברי הרמב"ן בהבנת בה"ג את הפסוק, מצוות האמונה עצמה היא הזדהות בין נותן התורה לבין המוציא ממצריים:

השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה א

כך אמר המקום לישראל אנכי י"י אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי במצרים אמרו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזירותי לא יהיה לך.

כלומר לפי בה"ג, שאני שעכשיו מדבר איתכם – אני אותו אחד שהוציא אתכם ממצריים. וכך הבין גם הסמ"ג:

ספר יסוד מורא לראב"ע שער ז

ומצות הלב תחלתם +שמות כ'+ אנכי ה' אלהיך שיאמין בכל לבו שהשם שהוציאו ממצרים הוא אלהיו והנה היא מצות עשה 

אך ישנם גם כיוונים הפוכים:

              ספר מצוות גדול עשין סימן א

המצוה הראשונה מצות עשה להאמין כי אותו שנתן לנו את התורה בהר סיני על ידי משה רבינו הוא י"י א - להי' שהוציאנו ממצרים וזהו מה שאמר בשעה שנתן את התורה (שמות כ, ב) אנכי י"י א - להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים

והמקור המרכזי שמגדיר את מצוות האמונה בצורה מעניינת בעקבות שינוי המזדהה זה הסמ"ק:

              ספר מצוות קטן מצוה א - יום ראשון. מצות התלויות בלב

לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובד' רוחות כדכתיב (שמות כ') אנכי ה' אלהיך וגומר, וכתיב (דברים ד') וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ודרשו חכמים אפילו באויר. לידע, פירוש לאפוקי מן הפילוסופין שאמרו שהעולם נוהג מאליו במזלות. ואין לו מנהיג ולא דבר, ואפילו קריעת ים סוף ויציאת מצרים וכל הנפלאות שנעשו במזל היו. ויש לנו להאמין כי שקר הם דוברים. אכן הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם כולו ברוח פיו. והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו כל הנפלאות ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שנאמר (תהילים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו. ובזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת דף לא) ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה. והיכן כתיב מצוה זו. אלא ש"מ בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגומר. ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב (דברים ל') ושב וקבצך מכל העמים וגומר. 

כלומר מצוות האמונה של הרמב"ם על פי הסמ"ק איננה מצוות האמונה אלא שורש של מצוות אחרות, והוא מבין שציווי האמונה זה השגחה ושליטה מוחלטת על הטבע. וממילא יש גם ציווי על האדם להאמין בגאולה עתידית כמו שהיתה גאולת מצריים, וצ"ע האם זו דוגמא נקודתית לדבר שצריך להאמין בו בגלל שהיה ביציאת מצריים וכל דבר אחר שהיה ביציאת מצריים גם צריך להאמין או שזה זה מצוות האמונה, ולא צריך להוסיף ציווים נוספים.

בנוגע לעניין זה יש את דברי המכילתא, שלא רואה עניין גדול האם נותן התורה מזדהה בתור המוציא ממצריים או המוציא ממצריים מזדהה בתור נותן התורה:

              מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ה

אנכי ה' אלהיך. למה נאמר, לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמות, שנאמר +שמות טו ג+ ה' איש מלחמה. נגלה על הר סיני כזקן מלא רחמים, שנאמר +שם /שמות/ כד י+ ויראו את אלהי ישראל, וכשנגאלו מה הוא אומר, וכעצם השמים לטוהר; ואו' +דניאל ז ט י+ חזה הוית עד די כרסון רמיו, ואומר נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי וגו'. שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר, שתי רשויות הן. אלא אנכי ה' אלהיך, אני במצרים, אני על הים, אני בסיני אני לשעבר, אני לעתיד לבא, אני לעולם הזה, אני לעולם הבא.

אך כן נראה בלשון הראשונים שנתנו התייחסות לזה, ולא באו להגיד שהאמונה היא לא לחשוב שיש שתי רשויות.

וכעת אנחנו נכנסים לשני דיונים גדולים ומרתקים – הראשון ביחס בין אמונה ופילוסופיה. והשני ביחס ליציאת מצריים.

נתחיל מהשני.

יחס ליציאת מצריים ומעמד הר סיני

ראינו שתי מחלוקות גדולות – האם יש מצווה להאמין בה' שהוא קיים, והאם המוציא ממצריים הוא נותן התורה או שנותן התורה הוא המוציא ממצריים.

קל להבין במחלוקת השניה את שורש המחלוקת – השאלה הידועה מה חשוב יותר – הר סיני או יציאת מצריים.

על מנת לנסות לברר את שורש המחלוקת בין הסוברים שיש מצווה להאמין לבין הסוברים שאין מצווה להאמין אפשר להציע הצעה – האם כאשר בני ישראל היו במצריים האמינו בה' שיגאל אותם ולכן לא צריך מצווה, או שלא האמינו בה' ולכן צריך מצווה.

המכילתא אומרת שלבני ישראל היה מסורת שיגאלו:

    שמות רבה (וילנא) פרשה ג סימן ח (פרשת שמות)

אמור להם כמו שאמרתי ליעקב אביהן כן אעשה, ומה אמר לו (בראשית מו) ואנכי אעלך גם עלה, וכן יעקב אמר לבניו (שם /בראשית/ מח) והיה אלהים עמכם והשיב אתכם וגו', מיד ושמעו לקולך למה שמסורת גאולה הוא בידם שכל גואל שיבא ויאמר להם פקידה כפולה גואל של אמת הוא, ואח"כ ובאת אתה וזקני ישראל וגו', 

והבנה זאת מובאת גם ברש"י:

              רש"י שמות פרק יד פסוק טו (פרשת בשלח)

דבר אל בני ישראל ויסעו - אין להם אלא ליסע שאין הים עומד בפניהם, כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם הים:

ואכן רש"י אומנם לא מונה מצוות, אבל בפירושו לא נמצא שראה שבאמונה מצווה, ואין "לא ראיתי" ראיה.

הצד השני מובא בזוהר:

    זוהר תרומה דף קסא עמוד א

רבי חייא פתח אבתריה ואמר (דברים ד) אתה הראת לדעת כי יי' הוא האלהים וגו' האי קרא אית לאסתכלא ביה אתה הראת, מאי הראת, אלא כד נפקו ישראל ממצרים לא הוו ידעי ברזא דמהימנותא דקודשא בריך הוא כלום בגין דכלהו הוו פלחי פולחנא נוכראה בגלותא ואנשו כל עקרא דמהימנותא דהוה בהו בקדמיתא דיריתו כל אינון תריסר שבטין מאבוהון יעקב, וכד אתא משה אוליף לון דאית אלוה עלאה בעלמא כמה דאוקמוה,

אומנם זו הצעה שלא כל כך יושבת, כי בני ישראל מלו גם במצריים, ועדיין ישנה מצווה למול. ועוד, ההוכחה שעליה מתבססים בהוכחת אמיתות היהדות על פני הנצרות והאסלאם זה שה' נגלה לרבים ולא ליחיד:

              ספר הכוזרי מאמר א אות ח

אמר הכוזרי: אין הדעת נוחה להודות שיש לבורא חברה עם בשר ודם, כי אם במופת שמהפך בו טבע הדברים, כדי שיודע כי זה לא יוכל עליו אלא מי שברא הדברים מאין, ושיהיה הענין ההוא לפני המונים, יראוהו בעיניהם ולא יגיעם בספור ובקבלה, ושיחקרו על הדבר ויבחנוהו בחינה אחר בחינה, עד שלא יפול בלב אדם ספק כי יש בו צד דמיון או צד כשפים, ויותר ראוי שתקבלנה הנפשות הדבר הגדול הזה, שבורא העולם הזה והעולם הבא והשמים והמאורים יתחבר אל החומר הנבזה הזה, ר"ל האדם, ושידבר עמו וימלא משאלותיו ויעשה בקשותיו.

אם ככה, התגלות לאברהם, יצחק ויעקב איננה מספיקה על מנת לבסס את היהדות בצורתה השכלית. וההתגלגלות הזאת קריטית לשמירה על היהדות:

              ספר הכוזרי מאמר א אות כה

השיבותיך מה שאני חייב בו וחייבין בו כל קהל ישראל, אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כן הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין:

שאותה ראיית עיניים לרבים (שמדבר על הר סיני, אבל זאת לא הנקודה פה), היא שמוכיחה את האלוקות לדור ודור.

לכן, צריך לברר לכולי עלמא מה מבסס האמונה – יציאת מצריים או מעמד הר סיני.

הרמב"ן, שאינו סובר שיש מצווה להאמין בקיום הבורא אלא קבלת עול מלכות שמיים:

רמב"ן שמות פרק כ פסוק ב (פרשת יתרו)

(ב - ג) אנכי ה' אלהיך - הדבור הזה מצות עשה, אמר אנכי ה', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלהים להם, כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלהים להם, שחייבים לעבוד אותו…  וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו (ברכות יג ב) קבלת מלכות שמים, כי המלות האלה אשר הזכרתי הם במלך כנגד העם. וכך אמרו במכילתא (בפסוק הבא) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר, לפי שהוא אומר אנכי ה' אלהיך, משל למלך שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות, אמר להם לאו, כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות, שאם מלכותי אינכם מקבלים גזירותי האיך אתם מקיימין. כך אמר המקום לישראל אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך, אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו הן, כשקבלתם מלכותי קבלו גזרותי, כלומר אחר שאתם מקבלים עליכם ומודים שאני ה' ואני אלהיכם מארץ מצרים קבלו כל מצותי:

מבין שהאמונה מתבססת על ידי הוכחה לוגית ורואה שההוכחה היא מיציאת מצריים:

              רמב"ן (האמונה והבטחון):

לְפִי שֶׁאֵין יְדִיעָה שְׁלֵמָה אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ הָאֱמוּנָה מִדֶּרֶךְ הַמּוּפְתִּי כְּלוֹמַר חִיּוּב הַדָּבָר מִצַּד הֶכְרֵחַ שֶׁהַשֵּׂכֶל וּרְאָיוֹתָיו מַכְרִיחִין לְהַאֲמִין בּוֹ שֶׁהוּא כָּךְ.

כְּגוֹן יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ כִּי בְּכֹחַ עֶלְיוֹנִי יָצְאוּ וְעַל כׇּרְחָם שִׁלְּחוּם הַמְּצָרִים וְכֵן קְרִיעַת יַם סוּף יָדוּעַ כִּי הָיָה בְּכֹחַ עֶלְיוֹן לוֹמַר שֶׁהוּא הַבּוֹרֵא אוֹ שֶׁתִּהְיֶה צוּרָתוֹ חֲקוּקָה בְּתוֹךְ לֵב הַיּוֹדֵעַ כְּגוֹן יְדִיעַת הָאָדָם אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁמַּכִּיר אוֹתוֹ בְּצוּרָתוֹ וְרוֹאֶה אוֹתוֹ בְּעַיִן לִבּוֹ אֲפִיֽלּוּ כְּשֶׁהוּא נִסְתַּר מִמֶּנּוּ וְכׇל יְדִיעָה שֶׁהוּא בְּאֶחָד מב' עִנְיָנִים אֵלּוּ תִּקָּרֵא יְדִיעָה וְאִם אֵין הַיְּדִיעָה בְּאֶחָד מֵהֶם אֵיזֶה שֶׁיִּהְיֶה לֹא תִּקָּרֵא יְדִיעָה לְפִי שֶׁאֵין הַדַּעַת סֻוֽבְּלָה וְכׇל יְדִיעָה שֶׁהַדַּעַת אֵינָהּ סֻוֽבְּלָה אֵינָהּ יְדִיעָה…

וְאֵין יְדִיעָה בְּאֶחָד מִשְּׁתֵּי הָעִנְיָנִים הַנִּזְכָּרִים. וִידִיעַת דָּבָר שֶׁהוּא מִפֶּה אֶל פֶּה נִקְרֵאת אֱמוּנָה וע"כ כְּשֶׁבָּא הקב"ה לִיֽתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל נָתַן לָהֶם מוֹפֵת עַל אֱלֹהוּתוֹ וּמִצַּד הַמּוֹפֵת הַהוּא יָדְעוּ אוֹתוֹ וְהֶאֱמִינוּ בֶּאֱלֹהוּתוֹ.

וְהָיָה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם עַל אֱלֹהוּתוֹ הוּא שֶׁהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם כְּדִכְתִיב אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. וּכְשֶׁנָּתַן לָהֶם הַתּוֹרָה וְרָאוּ בַּמַּעֲמָד הַנּוֹרָא וְשָׁמְעוּ הַקּוֹל הַהוּא אֲשֶׁר הֶחְרִידָם כְּדִכְתִיב וַיְהִי קֹוֽלֹוֽת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר הִכִּירוּ שֶׁיֵּשׁ יְכֹוֽלֶת בְּיָדוֹ לְהוֹצִיאָם וְאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת זוּלָתוֹ.

וּמִפְּנֵי זֶה לֹא אָמַר אֲשֶׁר בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם אוֹ עָשִׂיתִי אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ 

כלומר היציאה ממצריים היא מוכרחת לבסס אמונה. הדבר הזה מגיע מתוך הנחת יסוד מתבקשת – כל ניסי יציאת מצריים, עשרת המכות וקריאת ים סוף אינם יכולים להתרחש בדרך הטבע כלל. הנחת יסוד זו אינה בקונצנזוס, אביא שנית את הסמ"ק שהובא לעיל:

              ספר מצוות קטן מצוה א - יום ראשון. מצות התלויות בלב

לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובד' רוחות כדכתיב (שמות כ') אנכי ה' אלהיך וגומר...לידע, פירוש לאפוקי מן הפילוסופין שאמרו שהעולם נוהג מאליו במזלות. ואין לו מנהיג ולא דבר, ואפילו קריעת ים סוף ויציאת מצרים וכל הנפלאות שנעשו במזל היו. ויש לנו להאמין כי שקר הם דוברים. אכן הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם כולו ברוח פיו. והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו כל הנפלאות ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שנאמר (תהילים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו...

מכאן משמע שייתכן שהעולם ינהג במזלות ויקרה מה שקרה ביציאת מצריים שנית. המחלוקת בין הרמב"ן לבין הסמ"ק היא שקולה לוגית לשאלה האם ייתכן שבמקום כלשהו בכדור הארץ מכות מצריים וקריעת ים סוף פעם שניה.

והיות שיש מחלוקת יחסית יסודית על יציאת מצריים, צריך להבין עבור מה היא הגיעה. מה המטרה של הקב"ה בעשרת המכות וקריעת ים סוף.

על פי הרמב"ן זה נועד לגדל את ה' בארץ, להאדיר ולחזק ולהגדיר את האמונה בו:

רמב"ן שמות פרק יג פסוק טז (פרשת בא)

ועל דרך האמת מה שאמר הכתוב בעבור זה עשה ה' לי, כי כמו זה אלי ואנוהו (להלן טו ב), יאמר כי בעבור שמו וכבודו עשה עמנו והוציאנו ממצרים, והיה זה לך לאות על זרוע עזך, כטעם כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח). והנה האות כאות המילה והשבת. ובעבור שהכל בכלל הוא האות על היד העתיקו אבותינו ממשה מפי הגבורה שיהיה בית אחד כענין שאמר הכתוב אחותי כלה (שה"ש ה א), בעבור שהיא מתאחדת וכלולה מל"ב נתיבות, וכתיב שמאלו תחת לראשי (שם ב ו)...

ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה...

וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו:

לפי הרמב"ן יציאת מצריים נועדה לבסס אמונה בקיום ה' והשגחתו בעולם, אך לפי הסמ"ק הדבר נועד לבסס אמונה בגאולה עתידית. על כן לפי הסמ"ק העיקר ביציאת מצריים זו היציאה לחירות כשהמטרה היא להר סיני

גם הרמב"ן וגם הסמ"ק מסכימים שיציאת מצריים קשורה לאמונה, אך המחלוקת בינהם היא מה המהות של יציאת מצריים. ונבסס את זה בפסוקים.

לכאורה הרמב"ן הרבה יותר מבוסס בפסוקים, רבים הפסוקים בצורת "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ", ברוב המכות משפט זה נאמר, וככה הסביר  שיציאת מצריים נועדה לבסס אמונה בקיום ה', זה שהוא משגיח על הארץ, והשיא – שכר ועונש. מה יענה על זה הסמ"ק?

בקלות אפשר לחלק בין המטרה לגוים לבין המטרה לעם ישראל. פרעה הוא שטען "לא ידעתי את ה'" (שמות ה' ב'), וכתגובה אליו, ואל כל שאר הגוים שכפרו בה' הגיעה יציאת מצריים להודיע על קיום ה', השגחתו ושכר ועונש. הסמ"ק יגיד שמקור האמונה השכלית של ימנו מגיעה מהר סיני, ויציאת מצריים זה רק הצלה גופנית מאוד חשובה או ערך מצד יציאת ישראל ללא שכר ועונש למצריים:

              אגרות הרמב"ם אגרת תימן

וזכרו מעמד הר סיני אשר צונו ה' לזכרו תמיד, והזהירנו מלשכחו וחייבנו להודיעו לבנינו כדי שיגדלו בידיעתו והוא אמרו - יתרומם מלומר - השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב. וראוי לכם אחינו לגדל את בניכם על ידיעת אותו המעמד הגדול, ותספרו בכל קהל רוממותו וחשיבותו, כי הוא ציר הדת וההוכחה המובילה אל הנכון, ורוממוהו מאד, כפי שרוממו ה' ואמר כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך וכו' השמע עם קול אלהים מדבר מתוך אש.

ומעניין לראות שהדברים גם באים לידי ביטוי כבר בתקציר שה' עושה לאברהם על הירידה למצריים. בברית בין הבתרים ה' מספר לאברהם את התמצית העיקרית של הירידה לגלות ויציאת מצריים:

בראשית פרק טו פסוק יג - יד (פרשת לך לך)

(יג) וַיֹּא֣מֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה:

(יד) וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל:

לכאורה בהסתכלות פשוטה ראיה פשוטה לרמב"ן. אבל רש"י כבר מביא פה סיפור אחר:

רש"י בראשית פרק טו פסוק יד (פרשת לך לך)

וגם את הגוי - וגם לרבות ארבע מלכיות, שאף הם כלים על ששיעבדו את ישראל:

דן אנכי - בעשר מכות:

רש"י מוסיף באמירה של ה' לאברהם גם את שעבוד מלכויות עתידי, וממילא גם גאולה עתידית משעבוד מלכויות. שאמירה זו מסתדרת מאוד עם הבנת הסמ"ק. מצד שני אפשר להבין בלשון רש"י שזה יהיה בגלל שכר ועונש, ש4 מלכויות יפלו מצד זה ששעבדו את ישראל. הרמב"ן כצפוי חלק לגמרי על ההבנה של 4 מלכויות, ונאבק להצדיק את העניין של השכר ועונש:

              רמב"ן בראשית פרק טו פסוק יד (פרשת לך לך)

(יד) וגם את הגוי אשר יעבודו - וגם לרבות ד' גליות על ששעבדו את ישראל, לשון רש"י. ועל דרך הפשט יאמר, כאשר דנתי את בניך בגלות וענוי על עון, גם את הגוי אשר יעבודו אדין על החמס אשר יעשו להם:

והנכון בעיני, כי טעם וגם, אף על פי שאני גזרתי על זרעך להיות גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם, אף על פי כן אשפוט את הגוי אשר יעבודו על אשר יעשו להם, ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי:

והטעם כמו שאמר הכתוב (זכריה א יד) וקנאתי לירושלם ולציון קנאה גדולה וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, ואומר (ישעיה מז ו) קצפתי על עמי חללתי נחלתי וגו'. וכן היה במצרים שהוסיפו להרע כי השליכו בניהם ליאור, וימררו את חייהם וחשבו למחות את שמם, וזה טעם דן אנכי - שאביא אותם במשפט, אם עשו כנגזר עליהם או הוסיפו להרע להם. וזהו מה שאמר יתרו כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח יא), כי הזדון הוא שהביא עליהם העונש הגדול שאבדם מן העולם. וכן כי ידעת כי הזידו עליהם (נחמיה ט י)...

וההמשך זה הרמב"ן המפורסם שמביא הרבה תשובות על השאלה כיצד ניתן להעניש את מצריים למרות שזה היה ציווי אלוקי שיעבידו את בני ישראל. משמע שהרמב"ן ממש נאבק על הבנה שיש שכר ועונש במצריים, שזה כמובן לשיטתו בהבנת יציאת מצריים בתור מקור האמונה.

אך כאן זה לא סוף הסיפור.

רש"י פירש על המילים "דן אנוכי" שמדובר על עשרת המכות.

              רש"י בראשית פרק טו פסוק יד (פרשת לך לך)

דן אנכי – בעשר פ מכות:

ויש כאן שתי שאלות. אם הבנו שהפסוק מדבר על 4 מלכויות, מה הקשר עשרת המכות[2]. ועוד, לכאורה פירוש זה מיותר, כל מי שקרא יותר מפעם אחת את התורה מבין שמדובר על עשרת המכות. ולכן השפתי החכמים הבין שיש פה עניין מיוחד:

              שפתי חכמים בראשית פרק טו פסוק יד אות פ (פרשת לך לך)

לאפוקי דין כמשמעו, כי לא מצינו שעמד עמהם בדין:

כלומר לא לחשוב שהמילים "דן אנוכי" הם במובן "אני אביא אותם לדין", אלא "אני אעניש אותם" בלא משפט. וזה כמובן קשה מאוד, שהרי רש"י בעצמו כתב "שאף הם כלים על ששעבדו את ישראל". וכאן מגיע החילוק בין "עמד עמהם בדין" לבין מידה כנגד מידה או החלטה מראש של הקב"ה. שכר ועונש של הקב"ה זה כשיש סנגור גם לצד הנידון, בדומה למהפכת סדום. אולם הדין שהקב"ה יגיע עם המצרים אינו דיון של שכר ועונש, והקב"ה החליט שהוא יוציא את בני ישראל ממצריים בדרך הזאת, אז כל המערכות של שכר ועונש לא רלוונטיות פה[3], ההפך המוחלט מדברי הרמב"ן!

במעמד אחר הקב"ה אומר את התוכנית שוב, הפעם זה למשה במעמד הסנה, שמה כלל לא מוזכר "למען שמי ספר בכל הארץ" או משפטים דומים לזה. אלא כתוב עניין הממון, שהובא גם ברית בין הבתרים, וגם מתן תורה:

              שמות פרק ג פסוק יב (פרשת שמות)

(יב) וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה:

ורש"י מבין שכל היציאה של בני ישראל ממצריים זה רק בגלל הר סיני שיהיה בעתיד:

              רש"י שמות פרק ג פסוק יב (פרשת שמות)

וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלושה חדשים שיצאו ממצרים. דבר אחר כי אהיה עמך וזה שתצליח בשליחותך לך האות על הבטחה אחרת שאני מבטיחך, שכשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה, שתקבלו התורה עליו והיא הזכות העומדת לישראל. ודוגמת לשון זה מצינו (ישעיהו לז ל) וזה לך האות אכול השנה ספיח וגו', מפלת סנחריב תהיה לך אות על הבטחה אחרת שארצכם חרבה מפירות ואני אברך הספיחים:

וככה גם הראב"ע (שהובא לעיל והיה נראה ששיטתו דומה לשיטת הסמ"ק):

              אבן עזרא הפירוש הקצר שמות פרק ג פסוק יב (פרשת שמות)

וזה לך האות - למה שלחתיך להוציא את העם, שתעבדו אותי על ההר הזה, וכן הכתוב אומר: המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים (ויקרא כב, לג).

אך הרמב"ן, כצפוי, מבין אחרת את הפסוק, הרמב"ן רואה בזה דיבור על המטרה של הר סיני – אימות נבואת משה אצל עם ישראל:

              רמב"ן שמות פרק ג פסוק יב (פרשת שמות)

(יב) ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות - רבו הפירושים במקרא הזה. והנכון על דרך הפשט, כי הקדוש ברוך הוא אמר למשה שני דברים, שירד להצילו מיד מצרים, והיה אפשר שיצילם מידם בארץ גושן עצמה או קרוב משם, אבל הבטיח עוד להעלותו מן הארץ ההיא כולה אל מקום הכנעני:

ומשה נתירא... ואמר עוד מי אנכי כי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים, כמו שאמרת לי להעלותם אל ארץ כנען, כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ולא יחשבוני ללכת אחרי אל ארץ עמים גדולים ועצומים מהם, כאשר אמרת להעלותו אל ארץ טובה ורחבה אל מקום הכנעני...

וזה לך האות אל העם כי אנכי שלחתיך אליהם, כי בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ומאז יקבלו עבודת השם ללכת אחרי מצותו, וגם בך יאמינו לעולם, ואחריך ירוצו לכל מקום אשר תצום. והנה נגליתי לך בהר הזה בלבת אש, כי כן יהיה בעיני כל העם בעבדם אותי בהר הזה:

והנה מצאנו מחלוקת האם ליציאת מצריים יש ערך עצמי לעם ישראל מעבר להר סיני, או שכן יש עניין ביציאת מצריים עצמה. באותה צורה הרמב"ן מבאר גם במעמד הר סיני את הפסוק:

              שמות פרק יט פסוק ט (פרשת יתרו)

(ט) וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֶל־מֹשֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י בָּ֣א אֵלֶיךָ֘ בְּעַ֣ב הֶֽעָנָן֒ בַּעֲב֞וּר יִשְׁמַ֤ע הָעָם֙ בְּדַבְּרִ֣י עִמָּ֔ךְ וְגַם־בְּךָ֖ יַאֲמִ֣ינוּ לְעוֹלָ֑ם

וכתב הרמב"ן אותו עניין:

              רמב"ן שמות פרק יט פסוק ט (פרשת יתרו)

ולכך אמר בעבור ישמע העם בדברי עמך, כי ישמע דברי מתוך האש וידעו שאני ה' מדבר עמך ויאמינו בדברי וגם בך לעולם. וכן מה שאמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה כא), לומר הנה נתקיים הדבר אצלינו בראיית עינינו כאשר היה חפץ אלהים, ומעתה קרב אתה שידענו בך שהגעת למעלה הגדולה ושמע כל אשר אמר ה' אלהינו ושמענו מפיך ועשינו, שכבר נאמנה נבואתך כי היא העליונה על כל הנביאים:

אך רש"י ביאר עניין שונה, אמונה במשה כבר יש, אך צריך לבסס אמונה בשאר הנביאים:

              רש"י שמות פרק יט פסוק ט (פרשת יתרו)

וגם בך - גם בנביאים הבאים אחריך:

ואם נרד לשורש המחלוקת הזאת, נראה שהמחלוקת בינהם היא האם היתה אמונה במשה עוד במצריים או לא. לפי הרמב"ן לא האמינו במשה, לפי רש"י כן האמינו במשה. שיטתו של רש"י נראת ברורה, שהרי מצאנו ברש"י (שהובא בהתחלה) שעם ישראל האמין בה' עוד לפני היציאה ממצריים (ובכל זאת צריך התגלות בשביל כולם בשביל לצוות על אמונה לוגית כפי שהובא לעיל). אך ברמב"ן נראה שיש סתירה פנימית, שהרי לפיו יציאת מצריים צריכה להיות מבססת אמונה, לכן בלתי אפשרית באופן טבעי, אך נראה שבכל זאת לא האמינו במשה לפני הר סיני.

לפני שאציע פתרון, אראה שהקושיה לא בהכרח גדולה. כי הנה הראב"ע שסבר שיציאת מצריים היא בעבור הר סיני, כדרבי רש"י, בסוגית "וגם בך יאמנו לעולם" סובר כמו הרמב"ן:

              אבן עזרא הפירוש הארוך שמות פרק יט פסוק ט (פרשת יתרו)

וטעם וגם בך יאמינו שאתה נביא, ויוסר הספק ממחשבותם, והנה כתוב מפורש, היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דבר' ה, כא). ועוד כתוב שם כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי (שם שם, כג), ושם כתוב קרב אתה ושמע (שם שם, כד), וזהו וגם בך יאמינו לעולם:

אך עדיין צריך ליישב את דברי הרמב"ן כי שיטתו של הראב"ע בנוגע לשאלה האם מכות מצריים יכולות לקרות באופן טבעי לא ברורה.

ואולי אפשר לתרץ ברמב"ן שיש לחלק בין אמונה במשה לבין אמונה בה'. שהרי לא ידעו את מעלת נבואתו של משה, וזה מה שהתברר להם. וככה גם הרמב"ן הביא שלא היה צריך להוכיח נבואה, אלא היה צריך להוכיח את נבואת משה דווקא:

              רמב"ן שמות פרק יט פסוק ט (פרשת יתרו)

אמר ר"א כי היו בישראל אנשים שהיתה להם הנבואה בספק, ואף על פי שכתוב (לעיל יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, שם אמר וירא ישראל, ולא כל ישראל, וזהו שאמרו אליו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה כא), כי לא היו מאמינים כן מתחלה. וזה טעם בעבור ישמע העם בדברי עמך, עשרת הדברים, וגם בך יאמינו, שאתה נביאי, כי מעתה יתאמת אצלם ענין הנבואה. ואיננו נכון, כי זרע אברהם לא יסתפקו בנבואה, כי האמינו בה מאבותם. וכבר אמר עוד ויאמן העם וישמעו (לעיל ד לא), ויאמינו בה' ובמשה עבדו (לעיל יד לא), ואם לא אמר שם כל העם וכל ישראל, אף כאן לא נאמר בעבור ישמע כל העם:

וכאן ניתן לראות עוד ראיה לחילוק שהבאתי לעיל. האם היתה אמונה היסטורית והאם צריך לבסס אמונה על דבר מוצק ולוגי או האם אפשר בכלל לצוות להאמין במשהו אלו לא נושאים שתלויים אחד בשני. כי הנה לפי הרמב"ן פה היתה אמונה במצריים, אך עדיין יציאת מצריים צריכה להיות אירוע חד משמעי בשביל שיהיה אפשר לצוות אמונה על פיו.

שיטת רש"י וראב"ע פה מהוות בסיס יציב לדברי הסמ"ק כפי שהבין את יציאת מצריים שעיקר יציאת מצריים עבור עם ישראל לא היה ביסוס האמונה, ולכן לא קיימות מערכות של שכר ועונש, ועיקר האמונה מגיעה בהר סיני, ולכן נשאר מיציאת מצריים להאמין בגאולה עתידית, ואלמלא הר סיני שהקב"ה היה אומר שהוא המוציא ממצריים היה אפשר להבין אחרת, לכן הציווי באמונה מגיע מהר סיני, אבל תוכן האמונה מגיע מיציאת מצריים.

לסיכום יש 2 מערכות גדולות במצוות האמונה:

הראשונה רואה ביציאת מצריים עיקר האמונה, ולכן "אני שהוצאתי ממצריים זה אני שנותן לכם את התורה", עשרת המכות היו תופעה אלוקית שלא יכולה לחזור שנית.

השניה רואה בהר סיני עיקר האמונה, ולכן "אני נותן התורה זה אני שהוצאתי ממצריים", ועשרת המכות היו תופעה שאפשר להסביר בדרך הטבע[4].

יחס בין אמונה ופילוסופיה

המנחת חינוך מסביר את מצוות האמונה כמצווה שעליך להגיד את מה שאתה מאמין בו – גם במחיר חייך:

ספר החינוך פרשת יתרו מצוה כה, מצות האמנה במציאות השם יתברך

וענין ההאמנה הוא, שיקבע בנפשו שהאמת כן. ושאי אפשר חילוף זה בשום פנים. ואם יושאל עליו ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו, ולא יודה בחילוף זה אפילו יאמרו להרגו, שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכח אל הפועל, רצוני לומר כשמקיים בדברי פיו מה שלבו גומר. ואם יזכה לעלות במעלות החכמה, ולבבו יבין ובעיניו יראה במופת נחתך שהאמונה הזאת שהאמין אמת וברור אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז יקיים מצות עשה זו מצוה מן המובחר. 

ואם נשלב את דברי החינוך ודברי הסמ"ק, יוצא לנו שחובת האדם באמונתו להגיד שהוא מאמין בהשגחה פרטית מוחלטת. כדברי הרמב"ן המפורסם, המשך של הרמב"ן שהובא לעיל ודיבר על מצוות האמונה:

              רמב"ן שמות פרק יג פסוק טז (פרשת בא)

ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט כג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא):

אך מעניין שבמקום אחר, כשהרקע זה השגחה הפרטית ולא אמונה, כתב אחרת:

              רמב"ן איוב פרק לו פסוק ז

לא יגרע מצדיק עיניו - זה הכתוב מפרש ענין גדול בענין ההשגחה , ובאו בו פסוקים רבים. כי אנשי התורה והאמונה התמימה יאמינו בהשגחה , כי האל ישגיח וישמור אנשי מין האדם...

...ומן הטעם הזה ישמור את הצדיקים , כי כאשר לבם ועיניהם תמיד עמו , כן עיני יי' עליהם מראשית השנה ועד אחרית שנה (ע"פ דב' יא , יב) , עד כי החסיד הגמור הדבק באלהיו תמיד ולא יפרד , הדבק במחשבתו בו בענין מענייני העולם - יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן , אפילו ההוים בטבע , וישתמר מהם בנס יעשה לו תמיד , כאלו יֵָחשב מכת העליונים , אינם מבני ההויה וההפסד למקרי העתים; וכפי קרבתו להדבק באלהיו ישתמר שמירה מעולה.  והרחוק מן האל במחשבתו ובמעשיו , ואפילו לא יתחייב מיתה בחטאו אשר חטא , יהיה משולח ונעזב (ע"פ יש' כז , י) למקרים.

....ומפני שרוב העולם מן הכת הזאת האמצעית צותה התורה החלץ הנלחמים , וענין משוח מלחמה להשיב היראים: "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (דב' כ , ח); וכל תקון המערכות אשר בתורה או בנביאים , כגון "וישאל דוד ביי' ויאמר לא תעלה הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים" וגו' (ש"ב ה , כג); וכגון "לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש" (שו' ד , ו). כי אם ראוים הם , יוצאים במעט גוי ונוצחים בלי נשק , ואילו היו חייבים בנצוח  עם , לא יועיל למו; רק הענין , כי ראוים להתנהג בדרך הטבע והמקרה

והענין הזה בארו הרב זצ"ל ביאור יפה בספר מורה הנבוכים (ג , יח , נא).

וזה כמעט מרגיש שהפער בין המקורות איננו ניתן לגישור.

אז שתי תשובות אפשריות בדבר. הראשונה היא לחלק בין דברי אמונה לבין דברי פילוסופיה. אומנם יכול להיות שמצד האמת קרה לאדם דבר טוב או דבר רע והקב"ה לא היה מעורב כי היה עזוב למקרה, אבל מצד האמונה, אם לאדם יקרה משהו טוב ויחשוב שזה קרה בדרך המקרה, היות ואינו יודע האם מצד האמת זה באמת מקרה, ייתכן שהוא יצא כפוי טובה לקב"ה, שזה כמובן בעיה גדולה. גם הטעות ההפוכה בעייתית, אם הקב"ה יעשה רע לאדם בשביל שיתקן דרכיו, והוא ילך עימו בקרי, הרי הוא טועה וחוטא. מכאן שאדם צריך לחיות אמונה שכל דרכיו הם מושגחות לפרוטרוט למרות שמבחינה פילוסופית לא בהכרח הדבר כך.

אם אמירה זו נכונה, יוצא לנו מחלוקת בין החינוך לבין הרמב"ן, שהרי הרמב"ן כתב פילוסופית את מה שהוא חשב למרות שאמונית זה לא מה שהוא חי על פיו.

אופציה אחרת ליישב בין המקורות ברמב"ן (שהביא הרב נועם) זה שבעיקרון אדם מושגח בצורה מוחלטת, אך אם הוא חוטא, או אפילו לא מספיק צדיק, אז ההשגחה מחליטה שהוא יהיה עזוב למקרים, כלומר המקרה שיש לו זה רצון ה', ולא חלילה משהו שכנגד רצון ה'. במילים אחרות, ההשגחה עליו זה שיהיה עזוב למקרים. ו2 קושיות לי על זה. הראשונה מסברא, גם לפני היה ברור שלא ייתכן שהמקרה יהיה ההפך מרצון ה', אם ה' רוצה שיקרה משהו לאדם, לא משנה כמה הטבע יעשה אחרת – יקרה כרצון הקב"ה. משמע שלאמירה שההשגחה היתה שיהיה עזוב למקרים לא מחדשת כלום, כי כבר לפני היה ברור שאם ה' היה רוצה אחרת – היה אחרת, ולכן עוד בשלב הסתירה ברמב"ן היה ברור שההשגחה היא העזיבה למקרים. מה שמראה שההסבר הזה בדברי הרמב"ן זה רק הסבר אפשרי בדבריו באיוב, אבל הלשון הכה חריפה בשמות "אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו" לא משאירה הבנות ביניים, ואין כאן עזיבה למקרים, שהרי " בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד", ואפילו אם הקב"ה החליט שאהיה עזוב למקרים, עדיין זה אומר שמה שקרה לי הוא בגדר מקרה וזה סותר את דברי הרמב"ן פה.

הקושיה השניה מהרמב"ן עצמו, שהיא לא ממש קושיה, אלא יוצרת חידוש. כשהרמב"ן מדבר על הברכות והקללות בפרשת בחוקותי הוא מתייחס הרבה לסיפור ההשגחה והניסים הנסתרים, וכך כותב בסוף:

רמב"ן ויקרא פרק כו פסוק יב (פרשת בחקותי)

ודע כי לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה בשלמותן, לא הרבים ולא היחידים מהם, שלא עלתה זכותם לכך, כמו שאמרו (מו"ק טז ב) על דוד (והוא עורר את חניתו) על שמונה מאות חלל, והיה מצטער על מאתים, יצתה בת קול ואמרה לו רק בדבר אוריה החתי. ועל כן תמצא לרבותינו ז"ל שיזכירו בפסוקים האלה לעתיד לבוא, מלמד שתינוק מישראל עתיד להיות מושיט וכו' (תו"כ פרק ב ב), עתיד הקדוש ברוך הוא לטייל עם הצדיקים לעתיד לבוא (שם פרק ג ג), כי לא נתקיים, אבל יתקיים עמנו בזמן השלמות:

ואם נאמר שאין מחלוקת בין דברי החינוך שלעיל יוצא שהאדם מחוייב להגיד מה שהוא חושב, והוא מאמין בהשגחה פרטית מוחלטת. אבל מה, אף אחד אף פעם לא היה מושגח בצורה כל כך גבוהה. וממילא האמונה שלו לא מתחברת בכלל למציאות הקיימת, ואומנם אין שום בעיה להגיד את זה, אך בשום מקום לא ראינו שהאמונה שהאדם צריך להאמין בה היא כל כך מורכבת, שהרי הסמ"ק שדרש אמונה בהשגחה פרטית לא דרש לחקור את כל הפרטים.

בכל סוגיה אמונית יש הרבה "כוכביות" ו"אותיות קטנות", ברמב"ן שאמר שיציאת מצריים נועדה לבסס שכר ועונש, הוא לא הביא שמה את סוגית צדיק ורע לו שזו סוגיה שמשנה מאוד את  התפיסה של שכר ועונש. ובכל זאת מבחינתו הבסיס של היהדות (שהרי את האמונה בהשגחה ושכר ועונש לא מונה כמצווה) לא דורש הבנה כל כך עמוקה של שכר ועונש, אלא רק את המובן ה"פופולרי" שלה.