"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרתיה כאשר צוה ה' את משה" וגו' (במדבר ח,א-ד). '"בהעלתך" - למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות' (רש"י; פס' א). כיון שתחילת הפרשה נלמדת בגילוי בהדלקת המנורה כעין כנגד חנוכת המזבח, נראה שבכל הפרשה יש גילוי כעין כדימוי לזה בעניין של תיקון העולם. במשכן יש כנגד בריאת העולם, 'ששקול כנגד בריאת העולם', וכן 'שההיכל שלמטה מכוון כנגד היכל של מעלה' (תנחומא "פקודי" סימן ב) שזה מבטא שהמשכן נועד להעלות את כל העולם לקדושה כעין שמים, לשכינת ה'. כך גם באהרן נאמר "בהעלותך" לשון עליה כרמז להעלות את כל העולם לקדושה, וזה ע"י מעשה המצוה של הדלקת המנורה, כרמז שע"י תו"מ אנו מקדשים ומתקנים את העולם להופכו להיות מקום לשכינת ה', כעין מקדש; שהמנורה מרמזת על תו"מ: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו,כג), וזה נעשה ע"י בנ"י, שהמנורה מקשה אחת, כעין ישראל שאנו אחד (שכולם כלולים בנשמת כנסת ישראל) - “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דה"י א יז,כא), וגם על נשמתנו רומזת המנורה בנרותיה: "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז). כך הדלקת המנורה ע"י אהרן רומזת שמעלים את כל העולם לה' ע"י תו"מ, וזהו רמז '"ויעש כן אהרן" – (ספרי) להגיד שבחו של אהרן שלא שינה' (רש"י; פס' ג), שקיים את מצוות ה' כראוי; גם מה שה' הרגיע את אהרן ע"י המנורה זה ע"י רמז לחשמונאים (רמב"ן; פס' ב), שהם נלחמו על שמירת קיום תו"מ בישראל. בהמשך מסופר על קידוש הלוים לעבודת ה', כרמז שגם כלל ישראל הם כעין הלוים שמקודשים לעבודת ה' בתו"מ, לכן נרמז כאן על הקשר בין בנ"י והלוים (שהם במקומנו [וראה דברי מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א ב'תורת המקרא' “בהעלותך” סימן א, שהם ממש השליחים שלנו]), ושיש בנו גילוי של תורה: “ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבד את עבדת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש" (ח,יט), '"ואתנה" וגו' - ה' פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה, להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין ה' חומשי תורה, וכך ראיתי בב"ר' (רש"י). שנאמר חמש פעמים כנגד התורה, וזהו להודיע חבתנו, כרמז שבנ"י חביבים לה' שיש בנו גילוי תורה במהותנו, בפנימיותנו אנו מאוחדים עם התורה, ולכן זה גם מתגלה במעשינו. בלימוד תורה יש מעלה גדולה ביותר בחיבור לה', וכן רק ע"י חיבור לתורה יכולים להתמודד מול יצה"ר (קידושין ל,ב), כך שקיום מצוות קשור ללימוד תורה; לכן נאמר כאן על קידוש הלוים שתפקידם הוא גם שמירת לימוד התורה בישראל: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג,י). כמו כן נרמז כאן בתחילת עבודתם על לימוד תורה: “זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבא צבא בעבדת אהל מועד" (פס' כד), '"מבן חמש ועשרים" – ובמקום אחר אומר (במדבר ד) "מבן שלשים שנה", הא כיצד? (חולין כז) מבן כ"ה בא ללמוד הלכות עבודה, ולומד חמש שנים, ובן ל' עובד. מכאן לתלמיד שלא ראה סי' יפה במשנתו בחמש שנים ששוב אינו רואה' (רש”י). אח”כ מובא על פסח מדבר, שפסח מראה על דבקותנו בה', שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כעין שנעשה לו מה שנעשה שם, וכך היה בזה חזרה על ההליכה אחר ה', גם במחיר הסכנה שהיתה בהקרבת אלוהיהם של מצרים, שכך בעשיית פסח הודגש ההליכה אחר ה' בכל מחיר. וזה קשור לתו”מ, שלכן מובא על הטמאים שלא יכלו לעשות את הפסח, שלא יכלו לקיים מצוות קרבן פסח (שזהו גילוי מצוות), והיה בזה לימוד תורה, ששאלו ומשה קיבל תשובה מה': "ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם” וגו' (במדבר ט,ח). אח”כ מובא על המסעות ע”פ הענן, שהוארך בזה הפירוט, שהיה בזה כדי להדגיש את ההתרגלות בהליכה אחר ה' בשלמות (ראה 'בארץ לא זרועה', "ע”פ ה' יחנו ...”, למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א); בנוסף נאמרו בזה שבעה זמנים של האפשרויות בחניה ומסע, כרמז שבהליכה אחר ה' אנו מתקנים את כל העולם (שנברא בשבוע הבריאה). (אולי ע"ד הרמז: “על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה” [ט,כג], שהולכים וחונים ע”פ ה', שבכל מעשינו אנו שומרים ללכת אחר דבר ה', שהוא המתגלה לנו בתו”מ שאמר ה' למשה). אח”כ מובא על החצוצרות, שבהם מפעילים את העם, לנסיעה ולקריאת העדה והנשיאים, ובהם גם תוקעים במלחמה לזכרון לפני ה', וכן תוקעים בקרבנות ציבור לזכרון לפני ה', שאנו נזכרים לפני ה' בהליכתנו והתנהלותינו ע"פ רצונו (שבחצוצרות מפעילים את העם), ובכך מקדשים את העולם (קרבנות), ולכן יש שבאים להילחם בנו בשל שנאתם את הקדושה (מלחמה), שנאתם את גילוי תו"מ שבנו שבהם אנו מקדשים את העולם ('מדבר סיני שירדה שנאה לעכו"ם עליו' [שבת פט,ב], שירדה שנאה לאומות נגדנו בגלל שירדה לנו התורה, ובסיני גם היה גילוי תיקון עולם זמני [עד שחטאו בעגל; ע”ז ה,א]). גם במלחמה מרמז על תיקון העולם, שהמלחמה קשורה עם הגאולה: 'ומה ראו לומר גאולה בשביעית? אמר רבא: מתוך שעתידין ליגאל בשביעית לפיכך קבעוה בשביעית. והאמר מר: בששית קולות בשביעית מלחמות במוצאי שביעית בן דוד בא? מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא' [מגילה יז,ב]. וגם מתחבר עוד ברמז עם הגאולה – בתקיעה בחצוצרות, כעין רמז לתקיעת השופר הגדול שלעתיד לבא). אח"כ נאמר על המסע לכיון א"י (כמו שמשה אמר ליתרו שלשם נוסעים), ונסעו ע"פ הדגלים, שהם מרמזים על המרכבה: 'ארבעה דגלים כנגד ד' חיות אשר תחת כסא הכבוד בד' פנים' (פסיקתא זוטרתא; במדבר ב,ב), שאנו מתקנים ומגלים את שם ה' בעולם כעין מרכבת המלכות של המלך; וזה במיוחד נעשה דווקא בארץ, שכאן עיקר קיום התורה (ספרי עקב, מג), ולכן זה מתגלה במסע לא”י. אח"כ נאמר "ויהי בנסע הארן", כרמז שנסיעת ישראל זהו נסיעת הארון, ששם ה' מתגלה על ידנו בעולם ע"י תו"מ (שבארון), ולכן שונאינו הם שונאי ה' (ספרי; במדבר י,לה), שלא רוצים בגילוי שם ה' בעולם המתגלה על ידנו, שהשכינה שורה על בנ"י (שזהו שהשכינה שורה ב-22 ריבוא ישראל; רש"י י,לו), שאנו מגלים את שם ה' בעולם. אח"כ מסופר על חטא המתאוננים והמתלוננים, שהמתאוננים חיפשו עלילה: '"כמתאננים" - אין מתאוננים אלא לשון עלילה, מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום' וכו' (במדבר יא,א; רש"י), שזהו גילוי של יצה"ר המחטיא את האדם, והמתלוננים החלו בערב רב שהחטיאו אותנו ('"והאספסף" - אלו ערב רב שנאספו אליהם בצאתם ממצרים' [רש"י; שם ד], והמשיך בישראל: "וישבו ויבכו גם בני ישראל" [פס' ד]). שזה רומז שאנו צדיקים ומי שמחטיאנו זהו היצה"ר (שהוא חיצוני לנו) והגוים: ' … רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך; ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות' וכו' (ברכות יז,א). אח"כ מסופר על שבעים הזקנים, לומר שכל מעשינו נעשים ע"פ רצון ה' כמו שמתגלה בשבעים זקנים שמנהיגים את ישראל והם ממשיכי התורה בישראל כהמשך ממשה; וכן נרמז בנבואה שהתגלה בשבעים זקנים וכן באלדד ומידד במחנה, כרמז למעלת בנ"י, שיש בנו נשמה מיוחדת, שלכן יש בנו גילוי של נבואה שבזה מתגלה שאנו מעל דרגת מדבר (שאלדד ומידד התנבאו במחנה כרמז שדרגת הנבואה קיימת בכל מחנה ישראל). לכן ממשיך בחטא מרים שדיברה על משה בהקשר של נביאים (שמשה לא היה צריך לפרוש מאשתו בשל הנבואה כמו ששאר הנביאים לא פורשים [רש"י; במדבר יב,א]), כרמז שאנו במהותנו קדושים, ומה שמתגלה חטאים ואפילו בחטאים קשים של תאוות כמו שהתגלה במתלוננים זה לא אנחנו באמת, אלא תמיד נשאר בנו מעלת הקדושה, וזהו כמרים הנביאה שחטאה בלשוה"ר. וכן כרמז שיש פעמים שחוטאים שלא מתוך מחשבה רעה, כעין מרים שחשבה שזה לטובה. גם רמז ששמירת תו"מ קשורה בשמירת הלשון, לכן התגלה כאן שמרים חטאה בלשוה"ר ונענשה בצרעת, שזה מלמד על שמירת הלשון שכל התו”מ תלויים בזה, ולכן עונשו בצרעת, שהמצורע חשוב כמת (נדרים סד,ב), שכולל את כל חייו שבהם פועל בתו”מ. כמסופר במדרש: 'ד"א: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע". הה"ד (תהלים לד, יג): "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים". מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר: מאן בעי למזבן סם חיים? אודקין עליה. ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה, שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים, א"ל: תא סק להכא זבון לי. א"ל: לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך. אטרח עליה. סליק לגביה, הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים", מה כתיב בתריה (יד): "נצור לשונך מרע", (טו): "סור מרע ועשה טוב". א"ר ינאי: אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא, כג): "שֹׁמֵר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". א"ר ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים". לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם "זאת תהיה תורת הַמְּצֹרָע" תורת המוציא שם רע' (ויק"ר טז,ב). שכל התו"מ (“סור מרע ועשה טוב") קשור לשמירת הלשון. מרים נסגרה מחוץ למחנה וכולם המתינו לה, ואח"כ חזרה ונסעו למדבר פארן, שמשם היו אמורים להיכנס לארץ, שזה כרומז שאע"פ שבשל חטאינו יצאנו לגלות, כעין מחוץ למחנה (וחטא מרים היה בלשוה”ר שהוא כשלושת העברות החמורות [ערכין טו,ב], שזהו כסיבת חורבן בית ראשון [יומא ט,ב]; וכן בלשוה"ר יש פירוד והבאת שנאה, כך שרומז לשנאת חינם שזהו סיבת חורבן בית שני [שם]), בכ"ז ה' לא עזבנו אלא המתין לנו וגאלנו והחזירנו לא"י.