"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל... וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹול מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ"

(במדבר ה, יב-כז)

פרשת סוטה עוסקת באדם החושד באשתו, אך לחששותיו אין ודאות ראייתית או עדים. במצב זה לוקח האיש את אשתו אל בית המקדש, ושם מתגלה האמת באורח פלאי. ההכרעה האם חשדו של הבעל נכון, או שהאישה דוברת אמת, יהיה באופן ניסי - הקב"ה יכריע בדבר (כל זה בתנאי בסיסי, שגם האיש מנוקה מעוון (רמב"ם הלכות סוטה ב, ח): "שלא בא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל").

הרמב"ן מדגיש שזהו המקרה היחיד בתורה בו ספק הלכתי או מציאותי מתברר בדרך ניסית: "והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי העניין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל".

מעורבותו של הקב"ה בדין זה מתבטאת אף במחיקת שמו הכתוב על גבי הקלף, בעת נתינתו במים (סוכה נג, ב): "שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים". שמו של הקב"ה נמחה במים והאישה שותה את המים הללו, כך שניתן לומר ששמו של הקב"ה נכנס ממש לקרבה של האישה. הברור האלוקי מתבצע מבפנים.

לא רק הכרעת הדין נמסרת בידי הקב"ה, אלא אף העונש שבעקבותיו. אם מתברר שאכן חטאה האישה, לא רק היא סובלת ייסורים גדולים משתיית המים, גם הנואף עימה נענש וסובל מאותם תסמינים.

ניכר אם כן שסוגיה זו איננה כשאר הסוגיות בין אדם לחברו, סוגיה זו העוסקת בחשיבות ובקדושת התא המשפחתי, יש בה גם ממצוות בין אדם למקום.

זו כנראה גם הסיבה לשימוש בלשון "מָעַל" - "אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל". לשון מעילה נאמרת בדרך כלל כלפי שמים (דברי הימים א, ה, כה): "וַיִּמְעֲלוּ בֵּא-לֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ". ואכן חז"ל הקבילו בין פרשיית סוטה לבין חטא העגל, שכולו מעילה בה'. משה רבינו שורף את העגל (שמות לב, כ): "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹוף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - על כך אומרים חז"ל (עבודה זרה מד, א): "נתכוון לבודקן כסוטות".

יש בקדושת התא המשפחתי בכדי ללמד על עקרון השראת שכינה בעולם. בהקשר זה ניתן לראות שפרשת סוטה מצויה בתוך רצף נושאים הקשורים למשכן ולסדריו. תחילתה של פרשת נשא עוסקת בנשיאת המשכן, לאחר מכן נזכרות הלכות הנוגעות לקדושת המשכן ולחובה להרחיק ממנו טמאים, ואז נאמרת פרשת סוטה.

יחסי איש ואשתו נמשלים ליחסי ישראל ואלוקים, הבית הוא בעצם סוג של משכן פרטי, כפי שדרש רבי עקיבא (סוטה יז, א): "זכו שכינה ביניהם". משבר בקשר בין איש לאשתו אינו נידון כסוגיה רגילה שבין אדם לחבירו, אלא כחלק מהלכות השראת השכינה בישראל.

הרב אליעזר קשתיאל, מהספר: "סימן לבנים - שיחות פרשת שבוע"