רגישות בכבודו של הזולת

רגישות בכבודו של הזולת – לפרשת נשא

נכתב על ידי חגי 12, 13/6/2024

רגישות בכבודו של הזולת – לפרשת נשא

פרשת השבוע, נשא הינה הפרשה הארוכה ביותר בתורה, היא מכילה 176 פסוקים. תואר זה בזכות חלקה האחרון של הפרשה, פרק ז' שחותם אותה ומונה 89 פסוקים בפרשיה ייחודית, של קרבנות הנשיאים. מפרק זה, ניתן ללמוד לחיינו דברים רבים, אך במאמר זה נתמקד בשתי תובנות שאנו יכולים לקחת עמנו.

אריכות לשון

התבוננות בפרשיית קרבנות הנשיאים מעלה שהתורה חזרה וכתבה שתים עשרה פעמים אותם מילים, בקרבנו כל נשיא ונשיא, בו בזמן שקרבנותיהם שווים ללא הבדל בין איש לרעהו. כידוע, דרכה של התורה לקצר. לדוגמא, הלכות שבת העניפות נלמדות מפסוק אחד בתורה, וכן הלכות שחיטה המורכבות נלמדות ממילה אחת, "וזבחת". לעומת זאת, בקרבנות הנשיאים מפרטת התורה את קרבנו של כל נשיא על פני 8 פסוקים לכל אחד. למרות שאין שינוי בין קרבנו של כל נשיא, כולם הביאו את אותו קרבן בדיוק. נשאלת השאלה, מדוע כה הרחיבה התורה ופירטה את קרבנו של כל נשיא? מדוע נדרש לחזור 12 פעמים על כל קרבן, כשההבדל היחיד הוא מי הקריב את הקרבן ובאיזה יום התרחש?

יחס וכבוד אישי לכל אחד

כותב על כך הרמב"ן: "והנכון בטעם הכתוב, כי הקב"ה חולק כבוד ליראיו, וכמו שאמר 'כי מכבדי אכבד' (שמואל א' ב, ל). והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון 'זה קרבן נחשון בן עמינדב' ויאמר 'וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו', כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים".

מבאר הרמב"ן שיכלה התורה לפרט את קרבנו של הנשיא הראשון ולאחר מכן לכתוב: וכן הקריבו כולם, כמו קרבנו של הראשון. על אף שדרכה של התורה לקצר בדרך כלל, כאן לא "חסכה" במילים, מדוע? "כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים". קיצור בלשון היה גורם לקיצור גם בכבודם של חלק מהנשיאים, וזאת רצתה התורה למנוע.

התורה מלמדת אותנו שעלינו להיות רגישים בכבודו של הזולת.

מספרים על רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שהיה ידוע בזהירותו בכבודו של כל אדם, שמסר שיעור, ושיעורו הופרע על ידי אדם שישב וקרא פרשת השבוע בקול רם. אחד התלמידים ניגש אליו והעיר לו על כך שמפריע לשיעורו של ראש הישיבה, אך האיש התעלם לחלוטין והמשיך לקרוא בקול. בשלב זה העלו כמה תלמידים לפני ר' משה את הצעתם ש"ילוו" את האיש החוצה מבית המדרש.

"לא"! השיב נחרצות, "הוא אינו מודע למעשיו. אני אגביר את קולי". וכך המשיך השיעור, כשרבי משה מדבר בקול רם, ככל יכולתו, בעוד האיש ממשיך בשלו, ובלבד שלא לפגוע בכבודו של אדם.

יישום מעשי

ליישום מבחינה מעשית, נתבונן בדברי חז"ל במסכת שבת (דף לא ע"א): "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור".

בתרגום מארמית, הלל אמר לו: 'מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך', זו כל התורה כולה, וכל השאר הוא פירוש, לך ולמד את השאר. בהמשך הדורות, הגדיר רבי עקיבא באופן דומה את הפסוק המפורסם בתורה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), ואמר עליו: "זה כלל גדול בתורה". יש שמסבירים שרבי עקיבא ביאר את דברי הלל, אך יש שסוברים ש'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' עוסק רק במה שאסור לעשות לזולת, ואילו 'ואהבת לרעך כמוך' הוא הרבה מעבר למשתמע מהכלל 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך', שכן הוא מורה לנו מה לעשות, מבחינה יישומית וחיובית.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – [email protected]