'דא"ר ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה' הה"ד (בראשית ג, כד): "לשמור את דרך עץ החיים"; "דרך" זו דרך ארץ, ואח"כ "עץ החיים" זו תורה' (ויק"ר ט,ג). דרך ארץ קודמת לתורה, שהיא הבסיס לתורה, וכן נאמר באבות: 'אם אין דרך ארץ, אין תורה' (אבות ג,יז) [אמנם נאמר קודם: 'אם אין תורה, אין דרך ארץ', כיון שהדרך ארץ בשלמות יכולה להופיע ולהתקיים בעולם דווקא כשיש בסיס של תורה, שבלעדי התורה הדרך ארץ חסרה, ואף יכולה להופיע בצורה מעוותת, וכן אין בה את הכח להשמר בחוזק גם בניסיונות קשים]. התורה היא גילוי שם ה', ולכן הדרך ארץ היא הבסיס לה, כיון שהיא היסוד של הליכה אחר ה', שזהו המקור לדרך ארץ בתורה, הדימוי בהליכה אחר ה': 'ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג, ה) "אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא"? אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה' וכו' (סוטה יד,א). 'היא שצונו להדמות בו יתעלה כפי היכולת, והוא אמרו ״והלכת בדרכיו״ (דברים כח,ט). וכבר נכפל זה הצווי ואמר ״ללכת בכל דרכיו״ (דברים י,יב). ובא בפירוש מה הקב״ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הקב״ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הקב״ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד. וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ואמר "אחרי ה׳ תלכו", ובא בפירוש שרצה לומר ההדמות בפעולותיו הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהם הא'ל יתעלה על צד המשל יתעלה על הכל עילוי רב' (רמב"ם; ספר המצוות עשה, ח). לכן היא קדמה כ"ו דורות, כרמז שההליכה אחר ה' בעולם שזהו יעודו של העולם (ולכן מתגלה בדורות, כרמז לכלל דורות העולם) מתגלה על גבי הדרך ארץ שהיא הבסיס, שבה מתדמה לה' ומתגלה שם ה' עליו, שזהו כ"ו כשם הויה ב"ה (הויה בגימטריה כ"ו). אולי זהו "דרך עץ החיים", שהדרך – הדרך ארץ, היא הדרך לעץ החיים – לתורה; שהיא הבסיס לתורה בנו, היא הדרך להחיל בנו את התורה. לכן גם ע"י התורה מתגלה דרך ארץ בשלמות: 'אם אין תורה, אין דרך ארץ' (אבות שם), כיון שהתורה מלאה בדרך ארץ בכולה שלכן נקראת "תורת חסד” (משלי לא,כו), וזה נרמז בדברי חז"ל: 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים דכתיב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים דכתיב "ויקבר אותו בגיא"' (סוטה שם), שהחסד עוטף את התורה, שהוא היסוד לתורה כחלק יסודי בדרך ארץ. אולי לכן חג שבועות שהוא חג מתן תורה (ראה בהרחבה על זיהוי שבועות כחג מתן תורה ב'תורת המועדים', 'חג שבועות כחג התורה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) הוא נקבע ע"פ ספירה מקרבן העומר שהוא קרבן שעורים, ושעורים זה מאכל בהמה, כעין הנאמר על קרבן סוטה: 'רבן גמליאל אומר: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה' (משנה סוטה ב,א), שכך כשבנ"י יצאו ממצרים היה בהם חסרון בשלמות במידות, שהזכיר כעין בהמה שאין בה דרך ארץ, כיון שהתקלקלו במצרים מהמצרים הטמאים והמושחתים, לכן צריך להתקדש ולהזדכך בדרך ארץ כראוי עד שיהיו ראויים לקבל את התורה (ולכן בשבועות יש את קרבן שתי הלחם שזה מחיטה – מאכל אדם, כרמז כעין שתוקן הדרך ארץ בשלמות, שהוא אדם משולם ואין בו גילוי בהמות כלל). כך בכל שנה אנו מתעלים בדרך ארץ בספירת העומר (ולכן קוראים פרקי אבות בשבתות ספירת העומר [ואמנם אנו (האשכנזים) ממשיכים גם הלאה, אבל הבסיס והמקור הוא בספירת העומר]). אולי לכן לא מתחילים לספור מליל הסדר, כיון שאז עדיין היו במצרים, הארץ המושחתת במידות, ולכן לא נחשב כחלק מתיקון יום שלם בתיקון טהרת המידות. וסופרים שבע שבועות, כרמז לעולם שנברא בשבוע, שאנו מתנהגים בו לגילוי עולם מתוקן במידותיו, ולכן שבע כעין רמז לשבת בה יש גילוי שם ה' בעולם, שכך אנו מגלים את גילוי שם ה' עלינו בעולם (שהולכים בדרכיו). על גבי זה חל גילוי שם ה' בשלמות, שזהו התורה שהיא גילוי רצון ה', ולכן זה ביום החמישים כרמז לגילוי תורה (חמשה חומשים) עם עשרת המאמרות שבהם נברא העולם (שחמש כפול עשר זהו חמישים), שאנו מגלים את שם ה' בעולם בשלמות ע”י שמירת דברו - מאמרו אלינו בתורה; שעל גבי גילוי שם ה' שחל בנו בדרך ארץ, חל גילוי שם ה' בשלמות מלאה בתו”מ (ולכן זה אחריו). לכן התורה ניתנה בזמן שהתגלה בו השלום: 'גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו ויחנו", נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת - הרי השעה שאתן להם את תורתי' (פרק השלום). ששלום זה דבר יסודי וחשוב ביותר בדרך ארץ (ששלום הוא חלק מהדרך ארץ והוא חשוב ביותר, וכן בלי השלום הוא רב עם חברו וממילא לא מתנהג עמו כראוי); וזה מתגלה בנסיעה וחניה ("ויחן"), שנסעו וחנו ע"פ ה' שהוליכם, שזהו כרמז לפס' “והלכת בדרכיו" ו”אחרי ה' אלקיכם תלכו” (שזהו המקור לדרך ארץ). לכן נראה שיש דגש על החודש השלישי לעניין מתן תורה, להגעתם לסיני: “בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט,א); ששלוש מרמז על שלושת האבות שמהם ירשנו את הדרך ארץ, וכן מתגלה בנו שלוש מידות טובות: 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים' וכו' (יבמות עט,א). לכן גם במתן תורה התמלא העולם בריח טוב בדיבור ה': 'וא"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב (שיר השירים ה, יג) "לחייו כערוגת הבושם"? כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים' וכו' (שבת פח,ב). בפשטות זה כגילוי של גן עדן בעולם, או בריח טוב בא נחת לאדם, ולכן מרמז על הטוב והנחת שבא לעולם במתן תורה בדיבור ה'; אולם אולי גם מרמז בעומק שכשאדם מריח ריח טוב הוא רגוע ושמח ורוחו רחבה, ולכן אז גם מתנהג בצורה טובה יותר, ופותח יד לנתינת חסד, כך שיש בזה גם גילוי עמוק של דרך ארץ שהיא הבסיס לתורה. לכן גם בגילוי שם ה' בקריעת ים סוף נאמר: "זה א'לי ואנוהו אלקי אבי וארממנהו" (שמות טו,ב), שבגילוי שם ה' גדול בעולם (עד שהצביעו באצבע ואמרו "זה א'לי”) מתגלה במצוות (בהידור מצוות שזה עשיית מצות בשלמות) ובדרך ארץ, ששניהם מגלים את שם ה' בעולם; לכן דרשו: 'דתניא: "זה א'לי ואנוהו", התנאה לפניו במצות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו, בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין. אבא שאול אומר: "ואנוהו" הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום' (שבת קלג,ב). (וזה נעשה בקריעת ים סוף, שנכנסו לתוכו ע"פ דבר ה', שזה כגילוי של "והלכת בדרכיו"). (והמשכו "אלקי אבי", שמהאבות [שנבחרו] קיבלנו את הקשר לקב"ה, את הדרך ארץ והקשר לתורה). לכן אמר הלל לגר שכל התורה עומדת על עניין מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך, שזהו ביטוי לדרך ארץ, כיון שכל התורה כולה היא עומדת על דרך ארץ, שכולה עשיית טוב, שזהו עומק המצוות (גם אם לנו קשה לראות כיצד זה מתגלה במצוות. גם כל המצוות זה הליכה אחר ה' [שה' ורצונו אחד], וגם דרך ארץ היא הליכה אחר ה'; לכן אמר לו שזהו כל התורה – ההליכה אחר ה' זהו מהות כל התורה, וכל המצוות זה פירוש כיצד ללכת אחר ה'). אולי לכן לקראת קבלת התורה היו שלושת ימי ההגבלה, שודאי שהטעם הוא הלכתי כדי שיהיו טהורים בקבלת התורה; אולם אולי יש בזה גם רמז שזה כדי שלא יטמאו בזרע, כך שרומז בעומק שאנו זרע האבות הקדושים ולכן מגיע לנו לקבל את התורה (שה' בחר בהם), ולכן שלושה ימים כנגד שלושה אבות. והמידות הטובות שלנו באו מאבותינו הקדושים, ולכן זה מרמז על הכנה לשלמות בדרך ארץ לקראת מתן תורה שהיא על גביה. גם טהרה מזרע, שכשאדם מקולקל בזימה ועריות הוא נעשה מושחת כיון שתאוותיו שולטות בו ביותר ולכן זה משחית את דרכו, ופוגע בגילוי דרך ארץ שבו. (שהאדם נברא ישר, אלא שהחטא והתאוות עיוותו את האדם, וזה התגלה במיוחד בתאוות המין, שלכן מיד דבר ראשון ראה אדם את עצמו ערום, שזהו שיא התאוות הרעות). לכן שלושת ימי ההגבלה כגילוי לשלמות דרך ארץ. נראה שישנם שלוש עברות שהם החמורות בתורה, שהם ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים (שעליהם יש דין יהרג ואל יעבור), שאלו השיא שבגילוי החטא, שע"ז זה שיא החטא שבין אדם למקום, שפיכות דמים זה שיא החטא שבין אדם לחברו, וגילוי עריות זה שיא התאוות – שיא הקלקול באדם בעצמו. כנגד זה בבנ"י יש קדושה, והיא מתגלה בהיפך הגמור, שיש שלושה סימנים בבנ"י: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כנגד שפיכות דמים זהו רחמנים, שהמרחם על חברו לא הורגו. כנגד ע"ז זהו ביישנים, שנכנעים לפני ה' ובוודאי שלא מעלים את הגשמי עד לרמה של אלוהות מרוב גאווה שזה עליונות לגשמי (שלכן הגאוותן כעין גילוי של ע”ז: 'א"ר אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה, כתיב הכא (ישעיהו י, לג) "ורמי הקומה גדועים", וכתיב התם (דברים ז, ה) "ואשיריהם תגדעון"' [סוטה ה,א]). כנגד גילוי עריות שזה השחתה של המידות, יש בבנ"י גמילות חסד שזה מעלה אדירה במידות טובות. שכך יש בבנ"י את השיא לצד החיובי עד שמתקן ומבער מהעולם אפילו את שיא השלילה. (לכן כשחטאו בעגל היה גילוי של שלושת העברות [שחטאו בע"ז בעגל, ויחד עם זה: '"לצחק" - יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט) "לצחק בי”, ושפיכות דמים, כמו שנאמר (שמואל ב ב) "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, אף כאן נהרג חור' (רש"י; שמות לב,ו)], כיון שבתו"מ באים לתקן את כל העולם, לכן החטא בא להילחם בכל כוחו, ולכן התגלה בשלושת החטאים החמורים האלו). וכל שלושת הסימנים קשורים בדרך ארץ (ששלושתם הם מדרכי הדרך ארץ), כך שכרומז שכל התו"מ קשורים ביסודם בבסיס של דרך ארץ שמתגלה בנו.