"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א), וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע..." (אבות ג, ב)

המשנה במסכת אבות (פרק ג' משנה ב') מלמדת אותנו מהו מושב לצים: "שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א), וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לא ישב". לכאורה נראה, שמושב לצים הוא מצב שבו יושבים שנים, ובמקום לעסוק בדברי תורה, הם עוסקים בדברים בטלים.

ר' חיים מוולוז'ין, בפירושו "רוח חיים" על פרקי אבות, מפרש את הדברים אחרת:

שהרי לא כתוב במשנה, שנים שיושבים ואינם עוסקים בתורה. לכן פירש, שהכוונה היא שיושבים השנים "ואין ביניהם", אלא יושב כל אחד ולומד בפני עצמו. זהו מושב הלצים המתואר במשנה! מדוע נקרא מצב זה, בו שנים יושבים ועוסקים בתורה: "מושב לצים"?! "שכל אחד מתלוצץ על תורתו של חברו". העובדה שיושבים שנים זמן רב ולומדים ואינם נעזרים האחד בזולתו, מלמדת שאין הם מעוניינים להקשיב זה לזה. מזלזלים הם, זה בזה, ביכולת לקבל וללמוד גם מן השני.

לעומתם: "שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ".

דייקה המשנה בלשון הפסוק: "אז נדברו" ולא: אז דברו. שהרי המדובר בשנים היודעים "להידבר" ולא רק לדבר. הם היודעים להקשיב זה לזה. תורה כזו, היא תורה לשמה. שכן אין מעניין אותי מי הוא שאמר את דברי התורה. מקבל אני את האמת ממי שאמרה.

לעומתם, יושבי מושב הלצים, אינם מוכנים לקבל את האמת מזולתם. יקרים בעיניהם דברי התורה, רק אם הם נאמרים על ידם. זו הסיבה שהשנים, שיש דברי תורה ביניהם, זוכים לכך שהקב"ה מקשיב ושומע. שכן מידה כנגד מידה יש כאן: מי שיודע להקשיב לזולתו, זוכה שהקב"ה מקשיב לו.

את חשיבותה של מידת ההקשבה אנו מוצאים במקום נוסף. הגמרא (מסכת עירובין דף יג) מתארת מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי:

"שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: 'הלכה כמותנו' והללו אומרים: 'הלכה כמותנו' ".

מחלוקת כללית היא ולא נקודתית. שיטתו של מי צריכה להתקבל להלכה. של בית הלל או של בית שמאי?

לאחר שלוש שנים הוכרעה המחלוקת: "יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הן והלכה כבית הלל". ומדוע נפסקה הלכה כבית הלל:

"וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?! מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

הסיבה שההלכה נפסקה כבית הלל, על אף ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" היא, מפני שבית הלל נוהגים לאזכר את שיטת החולקים עליהם. ולא זו בלבד, אלא שמקדימים את דברי החולקים לדבריהם. מה לזה ולפסיקת הלכה? פסיקת הלכה היא פעולה אינטלקטואלית, שמטרתה להגיע לחקר האמת. מה לזאת ולמידות טובות, ל"נוחין ועלובין"?!

כאן למדנו שעל מנת להגיע לחקר האמת, עלינו ללמוד את סוד ההקשבה. מי שאינו מקשיב גם לדעת החולק עליו, לא יוכל להגיע למיצוי האמת. בית הלל, המאזינים גם לדברי בית שמאי, מסוגלים להגיע טוב יותר לחקר האמת.

(הרב אביחי קצין)