"רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" (אבות ד, כא)

במקום שיש אנשים יש חשש להטיה, לדעה קדומה, או לטעות. האדם החוטא זונח את הווייתו שלו בעבור התמורה המדומה המוצעת לו. נוהה הוא אחר יצריו כמחפש את קיומו האבוד, רודף הוא אחריהם כאוויר לנשימה. משעה שזנח את הווייתו, תחליפיה הם:

בקנאה - "למה אני לא...", בתאווה - "הלוואי שאני כן...", ובכבוד - "שיחשבו שאני...".

במקום שבו אדם מאבד את ההוויה שלו, את עצמיותו, הוא נתפש ב"צדדים" שמחוצה לו. התאוות מהוות תחליף לחלל שנפער באדם כשאין לו את עצמו. כשאדם מסתובב ללא "אני" אז הוא מחפש אחיזה במציאות, מתוך מחשבה שאם אדע לאחוז בדבר זה או אחר אזי אקבל הוויה וממשות. אם אטעם מהתאווה הזו, או אם יחשבו עלי שאני כך או אחרת אז אולי יהיה את שכמהה אליו נפשי.

בעולם התאוות אין איש, אין אדם. לכן כשאדם אחוז בתאווה הוא לא שומע, אין איש שישמע. כל עניינה של התורה הוא לומר שיש משמעות, השגחה, ערך ותכלית בעולמך. כול עוד האדם עטוף בתחליפים לא יכול הוא לשמוע בשורה זו מבלי לפקפק בה ולהתמסר אליה לחלוטין.

אם נחזור אל אותה תמימות ופשיטות, לא נצטרך לכול אלה. אם אותו יסוד תשתיתי של עצם ההוויה של ה"אני" התמים והפשוט שלנו לא יודחק, אלא יקבל את אשר הוא כל כך רוצה, את הקשר עם ה' ואת האמונה הנשענת רק עליו, או אז לא יזדקק האדם לתחליפים ולמשענות חוץ על מנת להיות, ודי יהיה לו באלוקיו ולא יחטא.

מאת: הרב דן האוזר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון

http://www.etzion.org.il/vbm/search_results.php?subject=ליקוטי+מוהר''ן&koteret=ליקוטי+מוהר''ן