"רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִים אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם". (אבות ד, כא)

אמר שלמה המלך את הפסוק על תאוות העולם הזה: "כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִימּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ" (קהלת ה, יד).
ומשלו במדרש משל נאה על פסוק זה:

משל לכרם מלא ענבים, והוא סגור מכל סביביו בגדר. עבר שם השועל וראה מרחוק את הענבים ונתאווה להם, אך לא מצא פתח להיכנס דרכו אל הכרם, כי אם חור קטן צר מאוד, מה עשה? צם שלושה ימים, עד שכחש בשרו, ונכנס דרך החור אל הכרם, ואכל שם ענבים כתאוות נפשו עד שובעו. אך כשקרבו ימי הבציר פחד מאוד מבעל הכרם פן יהרגנו, ביקש לברוח משם אך לא יכול לצאת מרוב שהשמין. עד אשר שוב חזר וצם שלושה ימים עד שהכחיש בשרו כבתחילה, ויצא דרך החור שבו נכנס. כאשר יצא מהכרם, הפך את פניו אל הכרם ואמר: כרם כרם! מה נאים ומתוקים פירותיך. אבל מה הנאה יש ממך, שכשם שנכנסתי אליך כחוש ורזה כך גם יצאתי ממך כחוש ורזה.
והנמשל הוא שכך גם העולם הזה, אדם יוצא מבטן אמו ערום וריק מכל, וכך הוא שב ללכת אל קברו כמו שבא. ואין לו בסופו שום הנאה מכל עמלו שעמל להשיג בו את תענוגותיו.
ועוד דרש על כך רבי מאיר, כשהאדם נולד ובא לעולם ידיו קמוצות וסגורות - כלומר, הוא חושב שכל העולם כולו שייך לו וינחל אותו.

אך כשהוא נפטר מן העולם ידיו פשוטות - כלומר, הוא מראה לכולם שלא נחל מהעולם הזה כלום. (קהלת רבה ה)

לקוח מתוך הספר: "מעשי אבות" - מאת הרב דוד חדד שליט"א.