יום ירושלים חל בכ"ח אייר בו שוחררה העיר ירושלים במלחמת ששת הימים. ירושלים היא עיר הקודש, ומרמזת על המהות של שלטוננו המחודש בארץ. יום העצמאות הוא המבטא את שלטוננו הגשמי-מדיני בארץ, ויום ירושלים מבטא את המהות – שזה בשביל הקדושה (ראה 'לזמן הזה', 'מיום העצמאות ליום ירושלים', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א); לכן יום ירושלים סמוך לשבועות (בעוד שיוהע"צ סמוך לפסח), וחל ביום בו חל שבועות שבוע אחרי. נראה שלכן גלגלו משמים שנכבוש את ירושלים ביום השלישי למלחמה, כרמז להכנה לקראת מתן תורה, שהיו שלושת ימי ההגבלה וביום השלישי נתנה תורה, כך החלו במלחמה כהכנה לקראת קבלת ירושלים ביום השלישי. התורה נתנה במתן תורה, וכך מתגלה בירושלים: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיהו ב,ג). זכות ירושלים היא שעמדה לנו לנצח את אויבנו הרבים שבאו בהמוניהם כעין ים סוער ("והרשעים כים נגרש" וגו' [שם נז,כ]. '"כים נגרש" – הים הזה גליו מתגאים לרום למעלה ולצאת חוץ לגבול החול אשר שמתי גבול לים, וכשמגיע שם הוא נשבר על כורחו; וכל זה גל חבירו רואה ואינו חוזר בו. כך הרשע רואה את חברו לוקה ברשעו ואינו חוזר בו. ומה הים רפשו וסריותו על פיו, כך הרשעים סריותם בפיהם, כגון פרעה אמר "מי ה'” (שמות ה)' וכו' [רש"י]), כמו שעמדה לאבותינו בים סוף: '"מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: "מַה תִּצְעַק אֵלָי", בִּזְכוּת יְרוּשָׁלַיִם אֲנִי אֶקְרַע לָהֶם אֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְשַׁעְיָה נב,א) "עוּרִי, עוּרִי! לִבְשִׁי עֻזֵּךְ, צִיּוֹן! לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ, יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ! כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא". וְאוֹמֵר: (יְשַׁעְיָה נא,ט-י) "עוּרִי, עוּרִי! לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה'! עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים! הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין, הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה, הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים"' (מכילתא מסכתא ד“ויהי”, פרשה ג [שמות יד,טו]). שזהו שבפס' שממנו למדו על קריעת ים סוף אומר הנביא שלעתיד יאמר לירושלים לפעול כמו שפעלה בים סוף. יציאת מצרים היתה הכנה לקבלת התורה, שאת התורה יש לקבל כבני חורין, הזמן שבו יצאנו לחירות ממצרים היה שבוע, ממכת בכורות עד קריעת ים סוף ביום השביעי; כך גם מתגלה בהכנה לקראת מתן תורה בספירת העומר שהוא שבעה שבועות, ולאחריו בא שבועות חג מתן תורתנו (על הקביעה של חג שבועות כזמן מתן התורה ראה ב'תורת המועדים' למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א, במאמר 'חג שבועות כחג התורה'). ממילא השבוע השביעי הוא כנגד היום השביעי בו היתה קריעת ים סוף, וכך יום ירושלים הוא היום הראשון של השבוע השביעי לעומר (ששה שבועות ויום אחד לעומר), כרמז שמכח ירושלים ניצחנו במלחמה, כעין קריעת ים סוף שמכח ירושלים. והוא מ”ג לעומר, ש”גם” זו מילה של תוספת, שזה כתוספת על כח ירושלים שהתגלה בקריעת ים סוף (שעכשיו גם התגלה). יום ירושלים הוא שבוע לפני חג שבועות (ששניהם באותו יום בהפרש של שבוע), כרמז שזה מרמז על תהליך גאולתנו שהוא התהליך לקראת הגאולה השלמה, כעין שהיה במתן תורה שהיה כלעתיד לבא, שפסק כח שעבוד הגוים או שפסק מלאך המוות מבנ"י ([עד שחטאו בעגל]. ע"ז ה,א). מובא בגמ': ' … שנא' (ישעיהו סו, י) "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה' (תענית ל,ב). רק מי שקשור באמת לירושלים כראוי (שכואב לו באמת על חורבנה) יזכה לשמוח בשמחתה; וכמו שאמר מרן הרב זצ"ל שנאמר 'בשמחתה' כי את הבניין הפיזי כולם יראו, אבל לשמוח רק מי שבאמת כאב על חורבנה יזכה לשמוח (ואילו אחרים לא מרגישים בזה שמחה, כמו שמתעלמים מתהליך גאולתנו ולא מבינים על מה יש לשמוח). אנו שמחים על בניין ירושלים, שזהו על שאנו שולטים בה שזהו בניינה (שלכן לא עושים קריעה על חורבנה), שזה נעשה בחזרתה לידנו במלחמת ששת הימים שהיה בשנת י"ט למדינה. אולי כדרש רמז לזה שנאמר: "יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך" (תהלים קכח,ה). ה' ברך אותנו מציון (שזהו שער השמים [רש”י], מקום שכינתו [רד”ק]) לניצחון, שה' יצא בצבאותינו וכך ניצחנו (כמו: "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך" [דברים כג,טו]), וכך ירושלים חזרה לידנו, שזהו בניינה שעליו אמרו חז"ל 'זוכה ורואה בשמחתה' שזהו “וראה”, וזה נעשה "בטוב" בגימטריה י"ט – בשנת ה-י"ט למדינה. “כל ימי חייך” שלא נוותר לעולם על ירושלים שעברה לידנו. (אולי אפשר על דרך הדרש: "שיר המעלות אשרי כל ירא ה' ההלך בדרכיו. יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך. הנה כי כן יברך גבר ירא ה'. יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך. וראה בנים לבניך שלום על ישראל" [תהלים פרק קכח]. תחילת תהליך אתחלתא דגאולה היתה כשעלו לארץ והחלו לבנותה ולהפריחה, שזהו "שיר המעלות" כרמז לעליה, "אשרי כל ירא ה'", שיש בזה יראת ה' להתחזק וללכת לא"י [גם אם חיצונית הוא לא מבין בדעתו שזה מיראת ה', והוא אפילו מתנגד ליראת ה' במעשיו, בכ"ז נשמתו מושכת אותו לבא לארץ בה יש חיבור לה' בשל הרצון ליראת ה'], ולזה "ההלך בדרכיו" רמז להליכה בדרכים כדי להגיע לא"י [וכן הולך בדרכי ה', שעיקר שכינתו בא"י]. בזכות המעשים לבניית הארץ זוכים להביא את הגאולה [הכוזרי ה,כז], וזהו "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", בזכות העשיה לבניית הארץ בכפיך זכינו לאכול מפריה, שהארץ תתן פרותיה בעין יפה כגילוי של הגאולה ['ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א)], אשרינו וטוב לנו. אמנם זה לא מספיק, אלא יש שלב נוסף שהוא גבוה יותר, שזהו שלטוננו בא"י, שזה נעשה כשהיו כאן רבים, שהמספר היסודי של בנ"י הרבים זהו ששים ריבוא, שכך בארץ בזמן קום המדינה היו קצת יותר מזה, שזהו רבים, ולכן נרמז על כך: "אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך” שיש רבים בביתך – בא”י, שאז "הנה כי כן יברך גבר ירא ה'”, אז ה' ברכנו שנזכה להקים מדינה. [ונאמר "אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך" כרמז לאלו שנולדו כאן, “בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך" כרמז שבאו מסביב – מכל העולם, אותם שבאו ועלו לארץ]. אח"כ זכינו לברכת הניצחון במלחמת ששת הימים [שהוא המשלים בכיבוש הארץ ובהדגשת צד הקדושה שבמעשינו], שזהו "יברכך ה' מציון" וגו' כמו שאמרנו. ומתוך האחזותנו בארץ בשלמות נזכה לבסוף ל"וראה בנים לבניך שלום על ישראל", לשלום שיהיה לעתיד לבא, שלכן זהו "וראה בנים לבניך" שזה יקח כמה דורות עד שנגיע לגאולה, שאז יחול שלום על ישראל).