"ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם" וגו' (ויקרא כו,יח). בפשטות הכוונה שיביא עוד שבע מכות על מה שנאמר קודם, אולם אולי אפשר שמרמז שגם קודם היו שבעה, וכעין נרמז "ויספתי ליסרה ... שבע", שיבואו עוד שבע כמו שנאמרו קודם שבע מכות. נאמר במפורש ארבע פעמים שיביא עוד שבע מכות (פס' יח, כא, כד, כח), אולי כרמז שזה כנגד שלא שמרו על התורה שנתנה בחמשה חומשים, כשחומש דברים הוא משנה תורה – חזרה על התורה ע"י משה ובו משה גם קללם ולכן כעין לעצמו; לכן נאמרו ארבע ובפועל יש חמש פעמים שפורטו שבע מכות (שיש גם את ההתחלה שבה לא נאמר שהם שבע), שזה כנגד חמשה חומשי תורה. שבע הראשונות (שלא נאמר עליהם "שבע") הם: "אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבת נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו איביכם. ונתתי פני בכם ונגפתם לפני איביכם ורדו בכם שנאיכם ונסתם ואין רדף אתכם" (פס' טז-יז). נראה שהם שבע מכות מעבר לכך שחטאו בשבעה חטאים (כמו שמובא בספרי וברש"י בהמשך: '"שבע על חטאתיכם" - (ת"כ) שבע פורעניות על ז' העבירות האמורות למעלה' [פס' יח]) יש בכך גם רמז שראוי להענישם כנגד כל המציאות שנבראה בשבוע הבריאה, שכל המציאות היא לשם התורה וממילא כשחוטאים פוגמים בכל מטרת הבריאה. אולי לכן נאמר בסוף הקללות: "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (פס' מו) לרמז על כך שכל המציאות קשורה למתן תורה בסיני (כמו שמובא בגמ': 'אמר חזקיה: מאי דכתיב (תהלים עו, ט) "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה"? אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. ולמה יראה? כדריש לקיש. דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' [שבת פח,א]), ולכן בשקיעה חמורה בחטא מקבלים עונשים כנגד הבריאה. (אמנם מו"ר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א הסביר שהקשר לסיני הוא משום שכל דבר שינוי בטבע צריך להיות מוכן מבריאת העולם, ולכן הקללות שהן חריגה מהטבע צריכות היו להינתן דווקא בסיני לפני שהעולם נקבע סופית [ראה ב'תורת המקרא' פרשת "בהר"]). שבעת המכות הראשונות הם: שחפת, קדחת, זריעה לשווא (שלא תצמח), האויב יאכל את המעט שצמח, הפסד במלחמות, השונאים ישלטו בנו, ניסה משדה הקרב גם בלי שירדפו אחרינו. שחפת כנגד יום ראשון בבריאה בו נברא העולם ("בראשית" וגו') שכך כנגדו זהו שחפת: "שחפת" - חולי שמשחף את הבשר, אנפולי"ש בלע"ז, דומה לנפוח שהוקלה נפיחתו ומראית פניו זעופה' (רש"י), שהבשר הצטמק – ירד ממה שהיה קודם, היפך מהעולם שנוצר יש מאין (שהתווסף במציאות, ולא ירד כחולה שיורד ממה שהיה) וגדל (עד שה' אמר לו די [חגיגה יב,א]) (ולא ירד כמשחף). גם הבשר נראה זעוף – כעין כנגד שבראשון נוצר האור שבו רואים. קדחת כנגד יום שני שבו נוצר השמים, שכך בקדחת האדם מתחמם: '"קדחת" - חולי שמקדיח את הגוף ומחממתו ומבעירו, כמו (דברים לב) "כי אש קדחה באפי"' (רש"י), כעין ביום שרבי שאין שמש נראית אבל יש חום חזק באוויר (כעין שהשמים חמים). ויש שפירש: 'ואת הקדחת – זה קרירות' (מדרש אגדה), שזהו כשמים שהעננים מסתירים את חום השמש. ונאמר על מחלות אלו: "מכלות עינים ומדיבת נפש", החשכת עיניים כרמז כנגד יום ראשון בו נברא האור, ועוגמת נפש כרמז שביום מעונן אדם לפעמים מרגיש מדוכא, וכן כרמז שנושא עיניו לשמים בצערו לבקש מה' שיושיעו. זריעה לשווא - שלא יצמח, זהו כנגד יום שלישי בו נבראו הצמחים. המעט שיצמח האויב יאכל, כנגד יום רביעי בו נבראו (נתלו) המאורות, שהאויב יראה (ע"י אור השמש) ויקח ממך מה שיצמח. הפסד במלחמות כנגד יום חמישי בו נבראו דגים ועופות, כעין שהאויב עת עלינו כעוף דורס; וכן בהפסד במלחמות העופות אוכלים את הגופות שנשארו בשדה הקרב ("והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ" [דברים כח,כו]). ובים כל דג שגדול מחברו טורפו (ע"ז ד,א), כך האויב כביכול טורף במלחמה. האויב ישלוט בנו כנגד יום שישי בו נברא בהמה ואדם, שכך האדם האויב ישלוט בנו כעין שאנו שולטים על הבהמה ורודים בה (ובשישי נאמר לאדם שישלוט על כל היצור, שכך בעוונותינו נעשה שהאויב ישלוט בנו). ניסה משדה הקרב כשאין שום רודף, כנגד שבת בה ה' שבת ממלאכתו, שלא נעשה מלאכה, שכך אין רודף שפועל נגדך, והצטווינו על שבת – שיש משביתת ה' גילוי בעולם, שכנגדו נסים משדה הקרב (שזהו הגילוי בעולם) ממה שאין (כאי מלאכת ה'). גם שבת נתנה למנוחה, ובריחה מפחד נוראי זה חוסר מנוחה, שחושב שנרדף כל הזמן כך שאין לו מנוחה כלל. שבעת המכות הבאות הן: "שברתי את גאון עזכם ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה. ותם לריק כחכם ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו" (פס' יט-כ). שזה: חילול המקדש, שמים כברזל (אין גשם), ארץ כנחושת (שמזיעה והפירות ירקיבו), מה שהשקיעו יאבד, הארץ לא תוציא יבול שנזרע, העצים לא יוציאו פירות, ומה שיצא ינשור ויאבד. חילול המקדש כנגד יום ראשון שמהמקדש צריך לצאת אור קדושה לעולם, וזהו כנגד בריאת האור בראשון (בפרט שבו נברא אור הגנוז שהוא אור של קודש). שמים כברזל כנגד יום שני בו נברא השמים (והמים נפרדו, שכך בקללה יש פרדה של המים מירידה לארץ – שאין גשמים). ארץ כנחושת כנגד יום שלישי בו התגלתה היבשה (שהמים זזו והתגלתה היבשה, שכך הארץ בקללה מזיעה מים). מה שהשקיעו יאבד, כנגד יום רביעי בו נבראו השמש והירח, שהם משפיעים על מזג האוויר, שזה משפיע לרעה על מה שעליו השקיעו, כגון שבא שדפון וירקון (רש"י) שזה דבר של יובש מהחום. הארץ לא תוציא יבול שנזרע, כנגד יום חמישי בו נבראו העופות שאוכלות זרעים. העצים לא יוציאו פירות כנגד יום שישי בו נאמר לאדם: "ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה" (בראשית א,כט); בנוסף, האדם חטא בעץ הדעת בשישי, שנאמר לו לאכול מכל הפירות חוץ משל עץ הדעת. מה שיצמח בעץ ינשור ויאבד, כנגד יום שבת שבו ה' שבת ממלאכה וציווה על השבת, ולכן אנו שובתים ולא קוטפים את הפרי מהעץ; וכן שבת רמז לעתיד לבא, שהעולם יתוקן, כעין שפרי עץ הדעת לא נאכל, עד שיבש ונפל ונאבד. השבע הבאות הן: "והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם" (פס' כב). שהם: 'שן בהמה, ושן חיה, חמת זוחלי עפר, ושכלה, והכריתה, והמעיטה, ונשמו' (רש"י). שילוח חיות רעות כנגד יום ראשון בו נברא האור שמסמל טוב, והיפוכו זהו הרע, כמו החיות הטורפות שיש בהן רוע. שליחת בהמות שיזיקו כנגד יום שני בו הופרדו מים ושמים, כרמז שהבהמות בטבעם לא טורפות, שהם מופרדות מהחיות הטורפות כעין הפרדת השמים והמים (שכך שניהם בעלי חיים, אלא שזה טורף וזה לא). זוחלי עפר כנגד יום שלישי בו נברא היבשה, שהזוחלים זוחלים בעפרה. הריגת הילדים הקטנים כנגד יום רביעי שיש שני מאורות, שאחד גדול ואחד קטן, שהקטין עצמו, ולכן הדגש בפעולה על הקטן. הכרתת הבהמות כנגד יום חמישי, כעין יום חמישי שנוצרו הדגים והעופות ועדיין לא היו בהמות; וכן יש עופות דורסים שאוכלות בשר בהמות מתות. מיעוט האנשים בעיר כנגד יום שישי, בו נברא האדם. שיממון הדרכים כנגד יום שבת, בו אנו שובתים ולא יוצאים מחוץ לתחום ולא מעבירים מהבית שהיא רה"י לדרך שהיא רה"ר; וכן שיממון כעין שה' שבת ולא פעל בשבת, שזה מתדמה בשיממון שלא נעשה בו הליכה של אנשים. השבע מכות שאח"כ הן: "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית ונאספתם אל עריכם ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב. בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו" (פס' כה-כו). שזה: 'חרב, מצור, דבר, שבר מטה לחם, חוסר עצים, פת נפולה, מארה במעים' (רש"י). חרב כנגד יום הראשון שבו נברא האור, ו"חרב נקמת נקם" רומזת לסימוי עיניו של צדקיהו (רש"י), שבעיוורונו לא מועילה לו האור לראות. (או שהכוונה להבאת חיילות אויב [פרוש שני ברש"י] שזה נרמז שביום הראשון בתחילה היה: "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום", שכך כשהאויב בא יש בלגן, וכשמגיע בכמויות ביחד זהו כעין כתם גדול – כעין חושך; ובראיית האויב נעשה לאנשים כביכול חושך בעיניים – שלא רואים אור). מצור כנגד יום שני בו הופרדו המים, שכך במצור הם מופרדים משאר העולם. דבר כנגד יום שלישי, שע"י הדבר צריכים להוציא לקבורה: '"ושלחתי דבר בתוככם" - וע"י הדבר "ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם", לפי שאין מלינים את המת בירושלים וכשהם מוציאים את המת לקברו נתנים ביד אויב' (רש"י), שזה נרמז ביום שלישי בו נוצרה האדמה בה קוברים. רעב כנגד יום רביעי, כנגד מיעוט הלבנה, שכך ברעב האדם נעשה רזה. חוסר עצים כנגד יום חמישי, שהעופות יושבים על העצים (וכן כנגד דגים שהם פרים ורבים מאוד, שבקללה זה להיפך שנעשה מיעוט, שצריכים להצטמצם בתנור אחד). הלחם שנשבר בגלל שהתבואה רקובה, כנגד יום שישי בו חטא האדם בעץ הדעת, שלפי ר"י היה חיטה (ברכות מ,א) והיא היתה רעה לו (שהצטווה שלא לאכלה), שזהו כעין רמז לתבואה רעה – רקובה; וכן בשישי נבראו הבהמות שהן אוכלות תבואה (בצורה שאינה ראויה לאדם [שאוכלת תבן ושעורים], ולכן כך מתגלה בתבואה רקובה ושהלחם שאדם עושה נשבר ואינו ראוי כלחם ראוי לאדם). מארה במעיים כנגד יום שבת, שבשבת יש מצווה לאכול, "עונג שבת"; ויש בה נשמה יתרה: 'נשמה יתירה - רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו' (רש"י; ביצה טז,א), שאוכל הרבה עד ששבע, היפך מהמארה במעיים. שבע המכות הבאות הן: "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם תאכלו. והשמדתי את במתיכם והכרתי את חמניכם ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם וגעלה נפשי אתכם. ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם" (פס' כט-לא). שהן: אכילת הילדים מרעב, השמדת המגדלים, מיתה על הע"ז, סילוק שכינה, חורבן הערים, שממון המקדש, אי הרחת הקורבנות (אי קבלתם לרצון). אכילת הילדים כעין עיוורון שלא רואה שאלו ילדיו ולכן מוכן לאכלם, שזהו כנגד יום ראשון בו נברא האור. השמדת המגדלים הגבוהים כנגד יום שני בו נברא הרקיע שהוא גבוה למעלה. מיתה על הע"ז כנגד יום שלישי בו נאמר פעמיים "כי טוב", להבדיל מע"ז שזה שיא הרעה (עצם הע"ז, וגם עובדי הע"ז היו מתנהגים באכזריות), ועל גבי זה מתווסף מיתה שזה רע; בנוסף, מדובר על ע"ז מאבן או עץ (שהכוונה בפס': '"ונתתי את פגריכם" - תפוחי רעב היו, ומוציאים יראתם מחיקם ומנשקים אותם, וכרסו נבקעת ונופל עליה' [רש"י], כך שזהו ע"ז מאבן או עץ [שאי אפשר שהכוונה לע"ז שעבדו לשמש, כי עליה לא יכלו ליפול]) שהאבן היא מהיבשה שהתגלתה בשלישי, ועצים נבראו בשלישי. סילוק שכינה כנגד יום רביעי שבו המאורות שהם בשמים, כרמז לסילוק שכינה מקרבנו בארץ. חורבן הערים כנגד יום חמישי שבו נבראו עופות ודגים, ולא היו אדם ובהמה, שכך החריבו את הערים והרגו או הגלו את כולם מתוכם, שלא נשאר בה אדם ובהמה. שממון המקדש כנגד יום שישי שבו נברא האדם, ולכן שממה מאדם, ומטרת בריאת האדם היא לעשות מהעולם מקום קדוש לה', כעין שהמקדש הוא מקום קדוש לה'. אי קבלת הקורבנות כנגד יום שבת, שהקורבנות מקרבות בין העולם לה' (שזהו קורבן לשון קירוב), ושבת קודש כנגד שבבריאה ה' שבת וקידש את השבת, ולכן מגלה קירבה בין העולם שנברא לה'.