“וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה... וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּושְׁבִים בָּהּ”  (ויקרא כו, לא-לב)

בתוך הקללות המופיעות בפרשת השבוע מתוארת הגלות שנגזרת על עם ישראל והשממה שנגזרת על ארץ ישראל.

הרמב”ן מעיר, שפסוק זה המופיע בתוך הקללות, למעשה אינו קללה אלא בשורה טובה:

“מה שאמר 'ושממו עליה אויביכם', היא בשורה טובה, מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו.. וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם”.

אומר הרמב”ן, זו בשורה טובה - אין לנו שום עניין לראות את ארץ ישראל פורחת בידי אחרים. אדרבה, ארץ ישראל שומרת אמונים לעם ישראל ואיננה נותנת פירותיה לאף אומה ולשון מלבדנו.

אך לא רק בשורה טובה יש כאן, אלא גם “זו ראיה גדולה”, כלשון הרמב”ן. הרי זה דבר מדהים, שאין לו הסבר ריאלי בלי להבין את עומק הקשר הרוחני בין ארץ ישראל לעם ישראל - איך ייתכן שארץ שבעבר הייתה מיושבת ופורחת, לפתע אומות העולם לא מצליחות ליישב אותה? איך הפכה ארץ פורחת כזו לארץ שוממה ומלאה ביצות ומחלות?

בשנת תרכ”ז (1867) ביקר בארץ ישראל הסופר האמריקני מארק טוויין, וכתב את הדברים הבאים:

"ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי.. עזובה, שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. הגענו בשלום להר התבור, כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה, בשום מקום כמעט לא היה לא עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר, אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית, כמעט נטשו את הארץ… ארץ ישראל יושבת בשק ואפר. מרחף עליה כישופה של קללה שהובישה את שדותיה, ואסרה תעצומות כוחה באזיקים, ארץ ישראל שוממה וחסרת חמדה, ארץ ישראל שוב אינה שייכת לעולם המעשה הזה".

האם אנחנו מסוגלים לדמיין לעצמנו את אזור הר התבור ללא עץ וללא שיח? הרי הכל פורח ומלבלב!?

את זאת רצה הרמב"ן ללמד אותנו - שכאשר אין יהודים בארץ ישראל, גם ארץ ישראל מרגישה שוממה וריקה, והיא איננה נותנת פירותיה לאומות הזרות ששוכנות בה. דבר זה הוא בשורה טובה וראיה גדולה - המלמדת על קשר החיים העמוק והנשמתי בין עם ישראל לארץ ישראל.

כך פותח הרב קוק זצ"ל את ספר "אורות": “ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית, והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני.. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשרי-חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה”.

אומר לנו הרב קוק זצ"ל - ארץ ישראל היא לא רק אמצעי לכך שעם ישראל יהיה מאוגד יחד במקום אחד, היא לא רק אמצעי לכך שיהיה קל יותר להגן על עם ישראל, ואפילו לא אמצעי לקיום הרוחני, שכך יהיה קל יותר ללמוד תורה וכדומה. ארץ ישראל היא חלק מאיתנו, היא איבר מאיבריו של עם ישראל.

בכל שנות הגלות ארץ ישראל שומרת לנו אמונים. הדברים מתחדדים לאור המדרש הדורש את הפסוק הראשון במגילת איכה (א, א): “אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס”.

אומר על כך המדרש: ‘היתה אלמנה’ אין כתיב כאן, אלא ‘כְּאַלְמָנָה' - כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור אליה.

ארץ ישראל היא כאשה ששומרת אמונים לבעלה שדעתו לחזור. והנה, לאחר אלפיים שנות גלות, שבנו לציון ולירושלים, וזיכה אותנו הקב”ה להפריח את השממה, לייבש את הביצות, לבנות ולנטוע. ונתקיימו בנו דברי הגמרא (סנהדרין דף צח עמוד א): “ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא' ”.

כאשר ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה לעם ישראל - ברור וגלוי שזו היא גאולה. אין זה עוד סימן לבוא הגאולה הקרבה, אלא זהו הקץ המגולה עצמו - עם ישראל חוזרים לארץ, ארץ ישראל נענית להם - כך נראית גאולה.

הרב אלעזר אהרנסון, מהאתר: "ישיבת הסדר חולון" - https://www.yholon.co.il/