בס''ד           פרשת בחוקתי: האם יכולה לרדת תורה חדשה מהשמיים

פתיחה

בפרשת השבוע מסכמת התורה את רצף המצוות שנאמרו למשה בסיני: ''אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֹ֗ת אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֶת־מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר סִינָֽי''. מהמילים "אלה המצוות", לומדת הגמרא במסכת שבת (קד ע''א), שמעתה והלאה אין נביא רשאי לחדש דבר בתורה, להוסיף (ולגרוע) מצוות מדעתו. עם זאת, בהוראת שעה, כאליהו בהר הכרמל, ניתן להוסיף. ובלשון הרמב''ם:

''דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצווה עומדת לעולם ולעולמי עולמים. אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.''

בעקבות התורה האוסרת להוסיף על המצוות, נעסוק השבוע בשאלה, האם ישנה אפשרות לקבל תורה מחדש, השונה מהתורה אותה קיבלו בסיני. נראה את מחלוקת המפרשים בעניין והדעות השונות, וכיצד שאלה זו משפיעה על מחלוקת הפרושים והצדוקים ממתי מתחילים לספור ספירת העומר. כמו כן, כחלק מנושא נעסוק בנקודה בה נגענו בעבר, האם מצוות בטלות לעתיד לבוא.

שיטת הרמב''ם

גישה ראשונה בפרשנים, שבעקבותיה צעדו רבים מהפרשנים, היא שיטת הרמב''ם:

הרמב''ם סבר (יסודי התורה ט, א), שהתורה הניתנת במעמד הר סיני, אין לה תחליף, לא תבוא תורה אחרת במקומה, ואף אין להוסיף ולגרוע ממנה. את דבריו (המצוטטים לעיל) כתב גם בפירושו למשנה בהקדמה לפרק 'חלק' (סנהדרין פרק י'), קטע שלאחר מכן תומצת בידי מקור לא ידוע לשלוש עשרה העיקרים של הרמב''ם, המופיע בסידורים רבים.

מה הסברא בשיטתו? כפי שביאר במורה נבוכים (ב, לט), התורה היא הדבר השלם במינו, כיוון שבאה מהקב''ה. במקרה בו טוענים שהתורה עלולה להתחלף, למעשה יש בטענה זו אמירה, שהקב''ה לא תכנן את תורתו כראוי, שהרי אם היה מתכנן כראוי, לא היה צורך בשינוי במהלך הדורות. אלא בעל כרחך, שהתורה לא יכולה להשתנות. ובלשונו:

''אמנם כל נביא ממנו שהיה אחר משה רבינו כבר ידעת דברי עניניהם כלם, והיותם כדמות המזהירים לבני אדם קוראים אותם לשמור תורת משה... וכן נאמין שכן יהיה העניין תמיד, כמו שכתוב לא בשמים היא לאמר וגו' לנו ולבנינו עד עולם, וכן ראוי שיהיה, כי הדבר השלם בתכלית מה שאפשר במינו, אי אפשר שימצא זולתו במינו אלא חסר מן השלמות ההוא, אם בתוספת או בחסרון במזג השוה אשר הוא תכלית שווי המין ההוא.''

עם זאת, מודה הרמב''ם (יסודי התורה שם), שבהוראת שעה מותר לנביא להורות לעבור על אחד מדברי התורה (למעט עבודה זרה), שכן לעיתים יש מקרים חריגים המצריכים התערבות חריגה. בדומה לכך כתב הרמב''ם (שמונה פרקים) ביחס לעבודת המידות, שלמרות והדרך הישרה היא דרך האמצע, לעיתים, במקרי קיצון צריך לחרוג ממנה.

על בסיס האמור, מובנת שיטת הרמב''ם בעניין 'בל תוסיף'. שכן דנו הפוסקים, כיצד מותר היה לחכמים לתקן חגים כמו פורים וחנוכה, ובעוד שמובן מדוע ניתן לעשות סייגים לתורה, לא מובן כיצד מותר להוסיף מצוות. הרמב''ם תירץ, שמותר להוסיף, ובלבד שלא יורו שמדובר באחד מדיני התורה, אלא דין דרבנן. באופן זה שלמות התורה נשארת, וחכמים רק מוסיפים עניינים נוספים.

מצוות בטלות לעתיד לבוא

אלא, שלכאורה קשה על הרמב''ם מסוגיה בה עסקנו בעבר (שמיני שנה א'). הגמרא במסכת נדה (סא ע''ב) מביאה מחלוקת, האם מצוות בטלות לעתיד לבוא, ולהלכה נפסק כדעת רבי יוחנן שמצוות בטלות, ולכן ניתן לקבור מת בלבוש כלאיים, שכן גם אם יקום בתחיית המתים בלבוש זה, אין בכך איסור. לכאורה, מכאן קושיה על הרמב''ם, שהרי התורה יכולה להשתנות:

א. אפשרות ראשונה ליישב, מובאת בדברי הרשב''א (שם, ד''ה זאת). הוא סבר, שכאשר הגמרא כותבת שהמתים פטורים לעתיד לבוא מהמצוות, כוונתה לזמן בו אדם מת, ולא לזמן אחרי התחייה. משום כך, לדעת רבי יוחנן מותר בזמן המיתה לעטוף את המת בכלאיים, שכן המתים פטורים מהמצוות (ועיין מנחת קנאות לז, ה).

מה החידוש בדברי רבי יוחנן שמותר לקבור מת בכלאיים, אם פשוט שמתים פטורים מהמצוות? הרשב''א מבאר, שיש סברא לאסור על החיים להלביש את המת בכלאיים, כשם שאסור להכשיל ילד קטן בעבירה. למרות שילד קטן פטור מן המצוות, עדיין אסור להכשילו באיסורים, באופן דומה למרות שהנפטר פטור מן המצוות, עדיין יהיה אסור להכשיל אותו בעבירה. ובלשון הר''ן:

''זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא, פירש הרשב"א ז"ל דזמן מיתה נקרא לעתיד לבוא. וכי תימא (ואם תאמר) פשיטא דמצות בטלות מהמת! אין הכי נמי (באמת זה דבר פשוט), ולא בא אלא לומר, שאפילו גדולים אינן מוזהרין עליהן וכעניין שאמרו להזהיר גדולים על הקטנים. ולמי שסובר שאין מצות בטלות לעתיד לבוא מותר רק לספדו, דלא אסרה תורה כלאים אלא דרך לבישה הילכך לספדו שאינה אלא לכבודו מותר, אבל לקברו שהוא כעין לבישה אסור ''

ב. אפשרות שנייה ליישב, העלה הקובץ שיעורים (ב, כט) שביאר, שכאשר נאמר שלעתיד לבוא הקמים לתחייה פטורים מהמצוות, אין בהלכה זו חידוש דין מיוחד, אלא שמעמד אנשים אלו יהיו כמו מתים, שהרי הם אינם חיים במובן הרגיל, ואם כן כשם שבזמן הזה מת פטור מהמצוות שכן נאמר 'במתים חפשי', הוא הדין בחיים - מתים לעתיד לבוא.

שיטת ספר העיקרים

ספר העיקרים (ג, יג) חלק על שיטת הרמב''ם, ולהבנתו אין מניעה (אם כי אין הכרח) שבעתיד לבוא יתגלה הקב''ה שוב לעיני עם ישראל, ויביא תורה חדשה המותאמת לאותו הדור. כאמור, הסיבה המרכזית שהניעה את הרמב''ם לפרש שלא תתכן תורה חדשה, היא הטענה שאם כך התורה הראשונה, וממילא יוצרה, כביכול לא חשבו על הדברים עד הסוף. ספר העיקרים דחה טענה

זו. הוא ביאר, שכאשר הקב''ה נותן תורה חדשה, אין בכך פגם בנותן התורה או שינוי בכוונתו, אלא שינוי במקבלה. כשם שרופא נותן תרופה לחולה, בידיעה שתרופה זו מתאימה לזמן מסויים, ולאחר זמן יצטרכו להחליף את סוג התרופה בגלל התקדמות או נסיגת המחלה - כך גם בנתינת התורה. הקב''ה נתן תורה מסויימת לדור מסויים, בידיעה שתורה זו מיועדת לזמן מסויים, ולאחר זמן מקבלי התורה יצטרכו תורה חדשה המתאימה להם.

בהמשך לכך ביאר, שכאשר התורה כותבת ומורה 'בל תוסיף' או 'בל תגרע', כוונתה לומר שאם התורה נשארת כמות שהיא, אז אין להוסיף עליה או לגרוע ממנה (וכדוגמאות הגמרא, העושה חמש פרשיות בתפילין, או נוטל חמישה מינים בנטילת לולב). אולם אין ללמוד מפסוק זה שכל התורה כולה לא יכולה לעבור שינוי, והיא אכן יכולה לשיטתו. ובלשונו:

''כן על זה הדרך, איננו חסרון בחוק השם יתברך אם לא נתן בתחילה תורה והנהגה מספקת לכל הזמנים, וזה כי הוא כשנתן התורה, ידע שההנהגה ההיא תספיק עד הזמן ששערה חכמתו שיספיק להכין המקבלים ולתקן טבעם אל שיקבלו ההנהגה השנית, אף על פי שלא גלהו לאדם, וכשיגיע הזמן יצוה בהנהגה השנית, ואף אם יש בה דברים הפך ההנהגה הראשונה, כך היה מסודר אצלו בתחילה.''

כיצד יתמודד עם הפסוק בפרשת ניצבים (כט, כח) אותו הביא הרמב''ם: 'והנגלות לנו ולבנינו עד עולם', ממנו משמע שהתורה לא תשתנה לעולם? הוא יישב, שישנם פסוקים רבים מהם ניתן להבין ש'עד עולם' אין הכוונה לנצח, אלא זמן מרובה. לדוגמא, הפסוק במשלי 'אל תשג גבול עולם אשר עשו אבותיך', שברור שכוונת "עולם" כאן, אינה לנצח נצחים.

הגמרא במסכת נדה

כיצד יפרש ספר העיקרים דברי רבי יוחנן בגמרא במסכת נדה (סא ע''ב), שמותר לקבור מת עם כלאיים, כיוון שלא יקיימו מצוות לעתיד לבוא? כיוון שלשיטתו אין בעיה שתינתן תורה חדשה, אין בגמרא קושי, וייתכן שיפרש כהבנת הריטב''א (שם, ד''ה אבל), שהדברים נאמרו כפשוטם, ולעתיד לבוא יחליט הקב''ה שאין צורך במצוות, ולכן יבטלן.

עם זאת, יש לציין שאין בכך הכרח. שכן בניגוד לתפיסות מסויימות (אותן ראינו בעבר (נשא שנה ב', ד')), הסוברות שלעתיד לבוא בהכרח ישתנה העולם, יזדכך, ולא יהיה צורך במצוות, לא בהכרח שזו תפיסת ספר העיקרים. לשיטתו, ייתכן אמנם ויום יבוא ויחליט הקב''ה שיש לקבל תורה חדשה, אך בוודאי שאין בכך הכרח, וייתכן שהתורה שבידינו תשאר לנצח.    

שיטת הכוזרי

גישה שלישית שונה לחלוטין, יש בדברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (ג, כב). להבנתו, נתינת התורה לא נפסקה בהר סיני, אלא ממשיכה כל העת להתגלות באמצעות הסנהדרין, הדבקים בה' ומכוונים את העם אל רצונו כל העת. משום כך, אין קושי מדוע מברכים על מגילה ונר חנוכה 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו', שכן אם הסנהדרין הורו כך, הרי שזה ממש רצון ה'.

משום כך, בעוד שהרמב''ם הזדקק לומר שכאשר מוסיפים בית דין מצווה, הם חייבים להימנע מהגדרת המצווה כמצווה מדאורייתא כדי לא לעבור על 'בל תוסיף', לדעת הכוזרי אין הדברים כך, שכן כל מה שקובעים סנהדרין הוא רצון ה' ממש, וכרצון התורה. להבנתו, האיסור להוסיף ולגרוע מהתורה נאמר על פשוטי העם, שלא מגלמים את רצון ה'.

ספירת העומר

תפיסת הכוזרי, באה לידי ביטוי גם במצוות קצירת העומר:

במהלך הדורות, אחת המחלוקת המשמעותית בין חז''ל לבין הבייתוסים הבאה לידי ביטוי גם במשנה במנחות (פרק י'), הייתה בפירוש המילים ''ממחרת השבת'', המורים שיש לקצור את קרבן העומר לאחר השבת, וממילא לאחר חמישים יום לחגוג את חג השבועות. חז''ל פירשו, ש"ממחרת השבת" הכוונה למוצאי חג ראשון של פסח, ואילו הבייתוסים פירשו שהכוונה לשבת ממש.

מחמת המחלוקת העזה, כפי שמתארת המשנה (שם, ג), כשהיו קוצרים את העומר במוצאי יום טוב, היו עושים מקצירה זו עסק גדול, כדי להוציא מדעת הקראים והבייתוסים. כל העיירות הסמוכות היו מתכנסות לתהליך הקצירה, היו מכריזים שלוש פעמים לפני כל פעולה שעמדו לבצעה, ובאופן כללי השתדלו לפרסמה במידת האפשר. ובלשונה:

''כיצד היו עושים? שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב, ועושים אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור, וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול. כיון שחשכה אומר להם בא השמש? אומרים הין, בא השמש אומרים הין, מגל זו? אומרים הין, מגל זו? אומרים הין, קופה זו? אומרים הין, קופה זו? אומרים הין... כל כך למה מפני הביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.''  

בהמשך לשיטתו טוען רבי יהודה הלוי (ג, לט), שמעיקר הדין, אין מניעה עקרונית שיום אחד יבוא בית הדין הגדול היושב בירושלים, שם שורה השכינה, ויחליט שאכן דווקא הפירוש הקראי הוא הפירוש הנכון לפרשה, וממחרת השבת הכוונה למחרת השבת ממש ולא למוצאי יום טוב ראשון - למרות שעד כה מקובל היה במסורת שהכוונה למוצאי יום טוב.         

נמצא, שבעוד שלדעת הרמב''ם קבלת תורה חדשה אינה אפשרית כלל, ולדעת ספר העיקרים קבלת תורה חדשה אפשרית, לדעת רבי יהודה הלוי למעשה באמצעות בית הדין הגדול הממשיך את דבר ה' בעולם, יש אפשרות לקבל  תורה חדשה כל הזמן, ולכן ניתן לחדש מצוות בשם ה', לבטל פירושים המקובלים מסיני ועוד.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[1]...