"ובנסע המשכן יורידו אתו הלוים ובחנת המשכן יקימו אתו הלוים והזר הקרב יומת" (במדבר א,נא). 'שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר: (שמות כח, ד) "ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד". אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה. א"ל: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות, לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא. כיון שהגיע (במדבר א, נא) "והזר הקרב יומת", אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? א"ל: אפי' על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם (שמות ד, כב) "בני בכורי ישראל", כתיב עליהם "והזר הקרב יומת", גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה! בא לפני שמאי, א"ל: כלום ראוי אני להיות כהן גדול?! והלא כתיב בתורה "והזר הקרב יומת"!. בא לפני הלל, א"ל: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה' (שבת לא,א). 'בגמרא כאן הובאה אגדה זו בסמיכות למעשה בעובד כוכבים שבא לפני הלל ואמר לו גיירני על מנת שתשימני לכהן גדול, ואמר לו שילמוד מקודם כל התורה, ולמד, וכיון שהגיע לפסוק והזר הקרב יומת, שאלהו מקרא זה על מי נאמר והשיב לו אפילו על דוד מלך ישראל. ומה שתפס לרבותא אפילו מלך י״ל ע״פ מ״ש בכריתות ו׳ סע״ב לענין הא דכתיב ר״פ תשא באיסור הנאת שמן המשחה ואשר יתן ממנו על זר, דמלך אינו בכלל איסור זה משום דאינו נקרא זר, כיון דמשוח הוא, וקמ״ל דאפ״ה לענין מה שנאסרו כאן בפרשה כלול גם מלך. ומה שתפס דוקא דוד המלך, י״ל שרמז לו גם זה דאע״פ שחביבים גרים להקב״ה [כמבואר במ״ר פ׳ משפטים ובכ״מ] ודוד מגרים אתא [מרות המואביה], ועם זה הוא גם מלך, ואע״פ כן הוא בכלל והזר הקרב יומת, וא״כ אין לו להגר לקוות להגיע למטרתו שהתנה עמו. גם י״ל בכונת הלשון אפילו דוד מלך ישראל, ע״פ מה שמצינו גביה (דברי הימים א ט״ו) אז אמר דוד לא לשאת את ארון האלקים כי אם הלוים כי בם בחר ה׳ וגו׳, וזהו שאמר אפילו דוד מלך ישראל, שכן מצינו דנזהר מעשות גם את העבודה השייכת ללוים, ומכש״כ עבודת הכה״ג. והנה קבענו דרשה זו כאן על פסוק זה ע״פ הציון בתו״א בגמ׳, אמנם באמת יותר היה נכון לקבעה על הפ׳ דפ׳ קרח (י״ח, ז׳), כי שם ידובר באהרן ובניו ובעבודת המזבח ובמבית לפרכת שהוא עבודת הכה״ג, משא״כ כאן דבעבודת לוים איירי' (ת"ת). בפשטות צודק הת"ת שהפס' בקורח יותר מתאים, אמנם אפשר שכיון שיש כמה פס' אז למד מהפס' שמובא ראשון, שבו נתקל הגר לראשונה, שזהו כאן. אולם אולי בפס' כאן יש חשיבות יותר כדי שהגר יבין שאין לו לרצות להיות כה"ג, ע"י שיעשה ק"ו מישראל (שהם במעלה גבוה ממנו). שזה כאן נעשה ביתר דגש, כיון שכאן מרומז על מעלתם של ישראל. שהפס' כאן נאמר בהקשר למפקד של ישראל שבא לבטא את אהבת ה' אלינו: '"אלה פקודי בני ישראל לבית אבתם", בא וראה כמה חביבין ישראל לפני המקום, שהרי כתב הקדוש ברוך הוא חשבון ישראל ארבע פעמים בדגלים, שתי פעמים בפרט ושתי פעמים בכלל, ועוד מנה כל דגל ודגל בכלל ופרט, להודיע כמה היו חביבין לפניו, שהם היו צבאותיו ורוצה למנותן כל שעה; כאדם שיש לו סגלה חביבה עליו ביותר והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים, כדי שידע חשבונה וישמח בה על כל מנין ומנין. כך היה הקדוש ברוך הוא שמח בזכירת מנין ישראל לומר כך צבאות יש לי בעולמי שעושין רצוני ומתנחם בהם. "והלוים לא התפקדו" וגו', כשם שאומר במנין ישראל (במדבר א, יט): "כאשר צוה ה' את משה", ששמחה היתה לפני המקום, לפי שהלוים לא נמנו עמהם כדי שלא יכלו עמהם בגזרה' (במדבר רבה ב,יט). לכן זה חידד לגר את אהבת ה' לישראל, ובכ"ז יש איסור לזר להתקרב למשכן (ולכן ק"ו עליו). בנוסף נאמר כאן בסמוך מיד חניה במחנות ודגלים: "ובנסע המשכן יורידו אתו הלוים ובחנת המשכן יקימו אתו הלוים והזר הקרב יומת. וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאתם" (במדבר א,נא-נב). שני אלו מראים את מעלת ישראל, שהמחנות והדגלים כנגד כיסא הכבוד: 'בדגל יהודה היה מצוייר בו ארי, על שם (בראשית מ״ט:ט׳) "גור אריה יהודה". דגל ראובן שני לו עם שמעון וגד, מצוייר בו דודאים דמות אדם, על שם (שם ל) "וימצא דודאים". בדגל מחנה אפרים שלישי, עליו מנשה ובנימין, מצוייר בו דמות שור, על שם (דברים ל״ג:י״ז) "בכור שורו הדר לו". דגל מחנה בני דן באחרונה שהיו גבורים במעמדם, ועליו אשר ונפתלי, מצוייר בו נשר, על שם (שם לב) "כנשר יעיר קנו", שהיה שבט בני דן מאסף לכל המחנות והיה מעירם ומזרזם. ארבעה דגלים כנגד ד' חיות אשר תחת כסא הכבוד בד' פנים' (פסיקתא זוטרתא; במדבר ב). הרי שבזה הודגש מעלת ישראל כבנים לה', שלכן מגלים את כיסא ה' בעולם כעין בן שהוא המשך אביו, ובכ"ז הודגש שאע"פ שהם כעין כיסא הכבוד בכ"ז אין להם להתקרב למשכן שהוא כיסא ה' בעולם; ולכן זה הדגיש לגר שבנ"י אהובים לקב"ה וקרובים לגילוי המשכן, ובכ"ז הם זר במשכן וחייב מיתה, ולכן למד ק"ו לעצמו שאסור לו, ולא יכול להיות כה"ג. אולי לכן הדגיש לו הלל שזה נאמר גם על דוד המלך, כרמז לנאמר על מלכות בית דוד שמתגלה בהם כיסא ה': "וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו" (דה"י א כט,כג), וגם לו אסור לעבוד במקדש (כמו שבנ"י הם גילוי כיסא ה' ובכ"ז אסור להם). כמו כן, בדגלים מודגש אהבת הקב"ה את ישראל על פני שאר האומות: 'חיבה גדולה חבבן הקב"ה שעשאם דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהיו ניכרין. ומנין שהוא אהבה לישראל? שכן שלמה אומר (שיר ב, ד): "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה". אמר ר' אבהו: מה ת"ל "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן" וְגוֹ'? למה הדבר דומה – לעשיר שהיה לו אוצר מלא יין, ונכנס לבדקו ומצאו כולו חומץ. בא לצאת מתוך האוצר ומצא חבית א' יין טוב. אמר: חבית זו עומדת עלי כמלא אוצר. כך ברא הקדוש ברוך הוא שבעים אומות, מכולם לא מצא הנייה אלא בישראל, שנאמר "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן". ומנין? שיין עולה שבעים: י' עשרה, י' עשרה, נ' חמשים, הרי שבעים. ומכולם "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה"' (במדבר רבה ב,ג). כך שזה הדגיש לגר את העניין שבנ"י אהובים יותר מהאומות (שהוא בא מהם), ואם להם נאמר איסור קירבה למשכן את ק"ו לו. אולי אפשר שמה שאמר הלל שזה חל אפילו על דוד המלך זה כדי לדייק בדבריו, שבא לומר שחל אפילו על המלך שהוא הכי מכובד בישראל (וכן בגדי הכהונה הם כבגדי מלכות ולכן יש דמיון ביניהם), אבל אילו היה אומר סתם 'אפילו על המלך' היה נשמע שחל בכל המלכים, כולל מלכי בית חשמונאי (שהם היו המלכים בבית שני), אלא שבהם היה איסור אבל לא מטעם שאינם כהנים אלא שיש להפריד בין כהונה למלכות (ראה בעניין מלכי החשמונאים ב'תורת המועדים' – 'מלכות בית החשמונאים לאור ההלכה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). אולי גם אמר דוד המלך כיון שדוד יסד את יסודות המקדש, כך שהוא קשור למקדש ובכ"ז גם לו אסור היה להיכנס כזר (אילו היה בזמנו המקדש); ויותר מזה, בדוד מתגלה מעלה גבוה שקשורה למקדש, שלכן לא בנה שאחרת היה המקדש במעלה גבוה ביותר עד שלא היה נחרב: '"האתה תבנה לי בית", וכתיב: "לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת". כיון ששמע דוד כך נתיירא, אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש. אמר ר' יהודה בר' אלעאי: אמר לו הקב"ה: דוד, אל תירא! חייך, כי הם לפני כצבי וכאיל, לכך נאמר: "שפכת ארצה", ואין ארצה אלא צבי ואיל שנאמר: "על הארץ תשפכנו כמים". דבר אחר: חייך, הם לפני כקורבנות דכתיב: "כי דמים רבים שפכת לפני", ואין לפני אלא קורבן, שנאמר: "ושחט את בן הבקר לפני ה'". אמר לו: ואם כן למה איני בונה אותו? אמר לו הקב"ה: שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב' וכו' (ילקו"ש נ"ך; סימן קמה). הרי שבדוד יש גילוי גבוה של המקדש, ואף כעין שהקריב בעצמו (בהריגת האויבים), ובכ"ז גם עליו יש איסור של זר. עוד אפשר, שהמקדש לא נבנה כל עוד דוד חי, כך שכעין הוא מעל המקדש, כעין דברי חז"ל: ' ... אמר לו הקב"ה: (תהלים פד, יא) "כי טוב יום בחצריך מאלף", טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח' (מכות י,א). ובכ"ז גם הוא נחשב כזר.