בחג השבועות קוראים את מגילת רות, והובאו לזה כמה טעמים (ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'לזמן הזה', סיון, 'הקשר בין מגילת רות למתן תורה'). יש טעם שסיפור רות היה בזמן הקציר, ולכן זה קשור לשבועות שזהו זמן הקציר, בנוסף יש טעם שמגילת רות כולה חסד וכן התורה כולה חסד, ויש טעם שדוד נולד ומת בשבועות ומגילת רות היא היחוס של דוד (אמנם ראה ב'מועדי ישראל', 'חג מלכות בית דוד' שמרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מביא שזה מחלוקת בבלי ויר'). נראה שהתורה רמזה על הגילוי שיהיה במעלת החסד בקשר לשבועות שבזה היסוד למלכות דוד, שבקורבנות החגים ישר אחרי שבועות הזכירה התורה את מתנות העניים: " ... וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו חקת עולם בכל מושבתיכם לדרתיכם. ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלקיכם" (ויקרא כג, כא-כב). כרמז שבשבועות מתגלה גילוי חסד שעשה בועז לרות ונעמי, שנתן לרות שתלקט משדהו את מתנות העניים, שזהו "ולקט קצירך לא תלקט" כנגד "ותקם ללקט ויצו בעז את נעריו לאמר גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה" (רות ב,טו), ועשה את החסד הזה בשביל רות הגיורת ולנעמי העניה, שזהו "לעני ולגר תעזב אתם". כתוצאה מזה הוקם בית דוד, שדוד יסד את המקדש ושלמה בנו בנה, שזהו שהובא בהקשר של קורבנות החגים. בנוסף דרשו חז"ל (כנראה בשל שזה הובא בהקשר לקורבנות החגים, כך שמתגלה בו עניין קרבן): '"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש ... ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט"-- אמר ר' אוורדימס ברבי יוסי: וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים -- פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים מכאן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו' (ספרא על הפס'. ברש"י הגרסה: 'מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש'), שכך זהו רמז לשושלת בית דוד שהקימה את המקדש והקריבו בתוכו. נראה שהמלך מייצג את מלכות ה' בעולם ("וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו" וגו' [דה"י א כט,כג]), וכן הוא מייצג את ישראל כמלכם (ושני הדברים קשורים – שאנו מייצגים את גילוי ה' בעולם, ולכן מלכנו שהוא המייצגנו הוא המגלה את מלכות ה' בעולם, שזהו מהותנו), ולכן יסוד המלכות היא בגילוי חסד כמו שבנ"י וה' מתגלים בעולם. על בנ"י נאמר: 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים ... גומלי חסדים, דכתיב (בראשית יח, יט) "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" וגו'' (יבמות עט,א). ועל הקב"ה נאמר גילויים של חסד בהקשר לגילויו בעולם שלכן גם עלינו להיות כך כדי להידמות לו – ללכת בדרכיו: 'ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג, ה) "אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא"? אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים, דכתיב (בראשית ג, כא) "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים, דכתיב (בראשית יח, א) "וירא אליו ה' באלוני ממרא", אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב (בראשית כה, יא) "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו", אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים, דכתיב (דברים לד, ו) "ויקבר אותו בגיא", אף אתה קבור מתים' (סוטה יד,א). דוד ושלמה קשורים להקמת המקדש, שהם גילוי של חסד (ואף נאמר על מלכי ישראל: "שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם" [מלכים א כ,לא]), ונראה שזה שורש המקדש, ולכן הגמ"ח כעין כמותו: 'פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים' וכו' (אבות דר"נ ד,ה). בנוסף, המקדש הוא המשך מהמשכן שהוא המשך ממתן תורה, כך שיסודו זהו התורה (ואכן שיא המקדש – קה"ק, בו נמצא הארון עם הלוחות), ודרך ארץ קדמה להופעת התורה, כיון שהיא הבסיס לתורה: 'דא"ר ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הה"ד (בראשית ג, כד): "לשמור את דרך עץ החיים", "דרך" זו דרך ארץ, ואח"כ "עץ החיים" זו תורה' (ויק"ר ט,ג) [ונראה שדרך ארץ קדמה כ"ו דורות כנגד שם הויה שהוא גימטריה כ"ו, לרמז שגילוי שם ה' נעשה על בסיס המידות טובות, ולכן על גביהם חלה התורה שבה מתגלה שם ה']. ולכן נקראת "תורת חסד" (משלי לא,כו). [גם מצד עצמנו לא היינו ראויים לקבל את התורה, כמו שהמלאכים התנגדו שהתורה תינתן לנו (שבת פח,ב), אלא קיבלנו בזכות חסד מה']. כך שהשורש העמוק של התורה ושל המקדש ששורשו בתורה, הוא החסד, ולכן יסוד המקדש ובנייתו נעשה ע"י דוד ושלמה שייחוסם מגיע מגילוי חסד בעולם. גם בדוד עצמו התגלה עניין חסד בעלייתו, שתחילת גדולתו החלה בעקבות חסד, שירד להביא לאחיו לאוכל (שמואל א יז) [וכן הלך בשליחות אביו, שזהו כיבוד הורים], ושאול ראה בזה את קרבתו להיות מלך ([שחשש שימשיך משם למלכות, כי כבר קרוב לכך בכיבודו ברבים, ונשאר רק שיעלוהו למלכות] שם יח,ח) [וכן דוד היה מנגן לפני שאול כדי להרגיעו (שם פס' י), שגם זה חסד]. נראה שגם במצוות התורה זה נרמז, שמצווה תרי"א היא :'מצוה תריא - ללכת ולהדמות בדרכי ה' יתברך. שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך הישר והטוב בכל כחנו, ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו על דרך החסד והרחמים' וכו' (החינוך, תרי"א), ומצווה אחריו (מצוה תרי"ב) היא מצוות הקהל, ומצווה אח"כ (תרי"ג) היא לכתוב ס"ת. אולי זה בא לרמז שעניין החסד שמתגלה בנו (שזהו המצווה להידמות לקב"ה בדרכיו) הוא מתגלה בכל התורה (שזהו ס"ת שכולו חסד, שלכן מתגלה בו תחילה וסיום של חסד כתוחם את כל התורה בחסד: 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, תחילתה גמילות חסדים, דכתיב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים, דכתיב "ויקבר אותו בגיא"' [סוטה יד,א]), ובפרט זה מתגלה במלך, שלכן במצות הקהל המלך הוא שמקריא לפני העם את התורה, שגילוי של חסד בגילוי במיוחד במלכות, שלכן הוא כמלך מייצג את גילוי שם ה' בתורה ובחסד, כגילוי שיש בכל בנ"י ומתגלה בו במיוחד, שמטרת מלכותו לגלות גילוי שם ה' בעולם (כמהותם של ישראל). נראה שכרמז לסיפור רות מובא בתורה מצוות מתנות עניים (דברים כד,יט-כב), ולאחריהם הכאת החייב מלקות (שם כה,א-ג), ואח"כ איסור חסימת שור בדישו (פס' ד), ואח"כ מצוות יבום (פס' ה והלאה). כרמז שבועז בא על רות כמצוות יבום, וזכה לזה בזכות מצוות מתנות עניים שעשה עמה חסד, וכל זה בעקבות שנעשו עניים ומת בעלה של רות שזהו כהכאתם בדין, ועונשם בא בשל שלא רצו לתת לאחרים בזמן הרעב (ולכן ירדו למואב), שזהו לא תחסום שור בדישו מלאכול כרמז שלא למנוע אוכל לנצרך – שעל זה נענשו (רות רבה א,ד).