"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה'” וגו' (ויקרא כז,א-ב). '"כי יפלא" – יפריש בפיו' (רש"י). מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א מוסיף ('הקדושה והטהרה', 'הנדרים – ביטוי לפלא שבדיבור') שאפשר שנאמר בשורש פ.ל.א כרמז שעצם הדיבור באדם הוא פלא, שהוא 'מבטא את הקשר שבין הגוף לרוח, הוא מחבר כוחות גשמיים עם כוחות רוחניים', ובנוסף יש הדגשה מיוחדת של פלא הדיבור בנדר, כיון שבנדר הוא משנה את המציאות – מדבר חול לדבר של קדושה. אולי כרמז לזה אפשר שבפרשתנו מובאות שתי פרשיות של נדרים, פרשיה אחת של ערכין (פס' א-ח) ופרשיה שניה של הקדשת רכושו להקדש (פס' ט-כה), כרמז לבטא שמצד אחד יש גילוי פלא באדם עצמו, שזהו בערכין שהוא נדר שעל אדם (כפלא שבעצם הדיבור); ובנוסף יש גילוי של פלא במציאות בעולם שעליה מחיל, שזהו שמקדיש את רכושו. פרשת בחוקותי מתחילה ב"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" וגו' (כו,ג), שמודגש בה ערך העמל בתורה, כמו מביא רש”י (ע”פ הספרא): '"אם בחקתי תלכו" – יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר "ואת מצותי תשמרו" הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים "אם בחקתי תלכו"? שתהיו עמלים בתורה. "ואת מצותי תשמרו" – הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה) "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם"'. בתורה יש גילוי של דיבור, שמצוות ת"ת חל בלימוד בפה: “ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז). נראה שלכן הובאו יחד באותה פרשה ענייני נדרים ועמל תורה, כדי לרמז מזה על זה. שגם בלימוד תורה יש שני גילויים, מצד אחד הוא מעלה את האדם עצמו לקדושה, שמתחבר בלימוד תורה לקב"ה (כעין פלא הדיבור שבאדם עצמו), ובנוסף ע"י לימוד תורה הוא גם יודע כיצד לקיים את המצוות שהם חלות על הנעשה בעולם (כעין שנודר ומקדש את החולין בעולם). פרשת בחוקותי מסיימת את ספר ויקרא שהוא ספר שבו נאמרו דיני הקרבנות וכן בו מסופר על הקדשת אהרן ובניו הכהנים, נראה שבזה בא לרמז שגם בתורה יש גילוי כנגד הכהנים והקרבנות, כעין שהתגלה בערכין והקדש, שיש (פלא של) מעלה באדם עצמו (כהן) ובמה שמקדיש להקדש (קרבנות). שעל הלומד תורה נאמר שהוא עצמו מתקדש כעין כה”ג: 'היה ר"מ אומר: מניין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? שנאמר (ויקרא יח, ה) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כהנים לוים וישראלים לא נאמר, אלא האדם; הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול' (סנהדרין נט,א). ובנוסף נאמר על הלומד תורה שכעין עוסק בעבודת המקדש: ' … (מלאכי א, יא) "ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה" ... "בכל מקום מוקטר מוגש לשמי" בכל מקום סלקא דעתך? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי. "ומנחה טהורה" זה הלומד תורה בטהרה, נושא אשה ואחר כך לומד תורה. (תהלים קלד, א) "שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות", מאי בלילות? א"ר יוחנן: אלו ת"ח העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה. (דברי הימים ב ב, ג) "לעולם זאת על ישראל" ... ורבי יוחנן אמר: אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם. אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא ז, לז) "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם"? כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא: האי לעולה למנחה? עולה ומנחה מיבעי ליה! אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם. אמר רבי יצחק: מאי דכתיב (ויקרא ו, יח) "זאת תורת החטאת", "וזאת תורת האשם"? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם' (מנחות קי,א). נראה שכמו שבדיבור מחבר בין הגשמי והרוחני, שמעלה את המציאות לקדושה, כך כעין רמז שהתורה מחברת את המצוות שחלות על האדם והמציאות לה', וזה קשור לעמל תורה. שעמל תורה הוא הבסיס לחיבור למצוות, כמו שמובא על החורבן: 'דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת”? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (ירמיהו ט, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'. היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה' (נדרים פא,א). ' … שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והיינו "לא הלכו בה", כלומר: בכונתה ולשמה, אלו דברי הרב החסיד ז"ל' וכו' (הר"ן). 'כי דבר זה מה שלא ברכו בתורה תחלה, התחלת הסרת התורה מישראל ... וזה היה התחלת הסרה והתחלת הסרה גורם הסרה אחרת עד שהוסרה התורה לגמרי' (מהר"ל; נתיב התורה, ז). בקללות בפרשה נאמר על עונש הגלות, ובתחילתו נאמר: "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה" (פס' יד). '"ואם לא תשמעו לי" – להיות עמלים בתורה' וכו' (רש”י), שזלזול בתורה מביא בסוף לגלות (כמו שהובא בגמ' בנדרים). מעבר לעניין העונש שבגלות, נראה שיש בזה קשר פנימי, כיון שגם בא”י יש גילוי כנגד התורה, שעיקרה בא”י (ספרי “עקב”, מג). ובא”י יש גילוי כנגד המזבח (כתובות קיא,א). נאמר על הכיוון לתפילה: 'ת”ר: … היה עומד בח"ל יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל, שנא' (מלכים א ח, מח) "והתפללו אליך דרך ארצם” … נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד. א"ר אבין ואיתימא ר' אבינא: מאי קראה? (שיר השירים ד, ד) "כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות", תל שכל פיות פונים בו' (ברכות ל,א). הרי שהשורש לכל הדין הוא “צוארך בנוי לתלפיות”, וכחלק מזה זה הכיוון מחו”ל לא”י, כך כעין רמז לדרוש שיש גילוי בכל א"י בעניין צוואר ופיות, שמהם יוצא הקול, כרמז שגם בא”י יש בשורש עניין כעין דיבור; שכאן האדם מתקדש ומעלה את כל החולין לקדושה. בנוסף יש גילוי של דיבור קודש, שרק בא”י הנבואה שורה – ונבואה זה שה' מדבר עם נביאיו. לכן על הברכה בארץ או חלילה גלות ממנה נאמר סמוך לפני דין ערכין, לגלות עניין של הדיבור (בתורה ובא”י). בשבוע הקרוב יחול יום ירושלים בו אנו מציינים את נס ההצלה והניצחון בכיבוש הארץ במלחמת ששת הימים, ובגילוי של קדושה – שחרור ירושלים; יחד עם זה כיום אנו נמצאים במלחמה בה יש גילוי של קרבנות (חללינו הי”ד, ולהבדיל הריגת האויב שזהו כהקרבת קרבנות [פסיקתא רבתי, ב]), עלינו להתחזק ולגלות ענייני מעלה של קדושה כעין קרבנות ע”י עמל תורה וחיבור לא”י ובכך נזכה לנצח את אויבנו, כמו שאמרו חז”ל: 'א"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב (תהלים קכב, ב) "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם"? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה' (מכות י,א). נראה שנאמר בפס' "ירושלים" ולא במפורש לימוד תורה, כדי לרמז שהזכות לניצחון היתה בזכות עיסוק בתורה וחיבור לא”י (ירושלים); וכך גם אנחנו נעסוק בתורה ונתחבר לא”י בשלמות, ונזכה שיעמוד לנו ב"ה לזכות לניצחון.