"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ... וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹוד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד... כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ"

(ויקרא כה, כג-מג)

בפרשת השבוע, התורה קובעת עיקרון יסודי במצוות התורה - אין לאדם בעלות מוחלטת.

בארץ ישראל לא תהיה בעלות מלאה ומתמדת על קרקע. מפני שבסופו של דבר אדמתה שייכת לקב"ה. ובאותו אופן, אדם מבני ישראל לא יהיה בעליו של אדם אחר מבני ישראל, כי כולנו שייכים לה', עוד מזמן שהוא הוציא את אבותינו מעבדות במצרים.

העיקרון הזה נותן פשר לסיפור בריאת העולם. התורה איננה ספר מדע. היא ספר של חוקים, של הוראות, לכן היא נקראת תורה (מלשון הוראה). מכאן שהפרק הראשון בה, בפרשת בראשית, איננו מדעי אלא משפטי. הוא איננו עונה על השאלה "איך נברא העולם"?. אלא על שאלה אחרת לגמרי: "באיזו זכות מצווה אלוקים על בני האדם?". התשובה היא: הוא ברא את העולם, לפיכך הוא בעליו של העולם, לפיכך הוא זכאי לקבוע באילו תנאים הוא מתיר לנו לגור בעולם הזה. זהו הבסיס למצוות התורה. אלוקים מושל לא בזכות הכוח, אלא בכוח הזכות - זכותו על הבריאה באשר הוא בוראה.

הדבר בולט במיוחד בפרשת בהר, מצוות הנוגעות לבעלות על קרקעות ועבדים. ההלכה היהודית מושתת על העיקרון שרק ה' הוא בעליהם של דברים. איננו הבעלים של קנייננו. אלא אנו מחזיקים בו כפיקדון. השקפת התורה: רכושנו שייך לה', והוא הפקיד אותם בידינו למשמר. אחד מתנאי הפיקדון הוא שאם יש לנו יותר מכפי צורכנו, עלינו לחלוק אותו עם מי שיש לו פחות מכפי צורכו.

בפרשת בהר יש רעיון שיכול לשנות את חיינו. חשבו על מה שיש לכם כעל פיקדון שניתן לכם לרווחתכם ולרווחת משפחתכם, אך גם לרווחתם של אחרים. אל תשאלו "מה אני יכול להרוויח?", אלא "מה אני יכול לתרום?". אדם החי מתוך נקודת המוצא הזו, חייו שמחים יותר. הוא מרומם את חייהם של אחרים, ומרגיש שחייו אינם עוברים לריק.

היו ברכה לאחרים - ותגלו שחייכם הם ברכה לכם.

הרב יונתן זקס זצ"ל, מהספר: "רעיונות משני חיים - קריאות חדשות בפרשת השבוע"