"ולקחת סלת ואפית אתה שתים עשרה חלות שני עשרנים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השלחן הטהר לפני ה'. ונתת על המערכת לבנה זכה והיתה ללחם לאזכרה אשה לה'. ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד מאת בני ישראל ברית עולם. והיתה לאהרן ולבניו ואכלהו במקום קדש כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם" (ויקרא כד, ה-ט). אולי לחם הפנים בשולחן מרמז כעין מה שנעשה בירידה למצרים, ולכן ממשיכה התורה ומספרת על המקלל שהוא רב עם ישראלי אחר וקילל את ה', והוא היה החריג: '"ושם אמו שלומית בת דברי" - שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר שהיא לבדה היתה זונה' (רש"י; פס' יא). שבכך מרמז על ההשפעה הרעה ממצרים, שזהו שהוא היה בן איש מצרים ואשתו היתה זונה שהתחברה למצרי, אבל שאר בנ"י אינם כך. ממילא בשאר בנ"י בטבעם יש אחדות בנ"י (ההיפך מהמקלל שרב עם הישראלי [וכעין ההלכה: 'כל המשפחות בחזקת כשרות, ומותר לישא מהם לכתחילה. ואף על פי כן, אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד (או שני בני אדם שמתגרים זה בזה), או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכל ועז פנים ביותר – חוששין להם וראוי להתרחק מהם, שאלו סימני פסלות הם' [שו”ע אה”ע ב,ב]), וטבענו לקדש את שם ה' בעולם (היפך מהמקלל שקילל את שם ה'), וזה נעשה כשיש אחדות בישראל (להבדיל מהקללה שבאה בעקבות הפירוד והריב [שרבו הישראלי והמקלל]): '"אֶסְפָה לִי". זש"ה (עמוס ט, ו): "הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה". למה"ד - לפלטין שהיתה בנויה על גבי הספינות, כל זמן שהספינות מחוברות פלטין שעל גביהן עומדת; כך "הבונה בשמים מעלותיו" כביכול כסאו מבוסם למעלה בזמן שישראל עשוין אגודה אחת, לכך נאמר "הבונה בשמים מעלותיו", אימתי? "ואגודתו על ארץ יסדה". וכה"א (דברים לג, ה): "ויהי בישורון מלך"' (במדבר רבה טו,יח). 'כשהן אגודים מקבלין פני שכינה' (תנחומא “נצבים” סימן א). לכן קודם לפרשית לחם הפנים נאמר על השמן למנורה, שהמנורה מאירה בעולם מכח השמן שבה, כרמז שבנ"י מאירים את אור ה' בעולם, שמואר על ידנו (והמנורה עצמה היא מקשה אחת כרמז לאחדות בנ”י). בבנ"י יש שבטים שונים, שיש בכל אחד יחודיות משלו, אולם כולם יחד מאוחדים בגילוי שם ה' בעולם. האוכל הוא שנותן לאדם יכולת לחיות בעולם (שבלי אוכל ימות), ועיקר האוכל זה הלחם, וכן הלחם קשור לדעת ולעץ הדעת (לר"י): 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון … ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א). לכן הלחם מרמז על תיקון העולם כולו, על כל יושביו, לישר את דעתם לה', שזה נעשה על ידנו. לכן הכהנים שעובדים במקדש אוכלים אותו, כרמז שהוא קשור לתיקון כל העולם, להפיכתו למקום משכן לה', וזה נעשה על ידנו, כעין אכילת הכהנים שכך גם אנו ככהנים לעולם: "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט,ו). לכן שמים 12 חלות כנגד י"ב השבטים, וכל חלה היא "שני עשרנים" כרמז לשני לוחות הברית ("שני”) שבהם עשרת הדברות (רמז ב'עשרון' שנרמז בו על עניין של עשר); שע”י התורה אנו מגלים את שם ה' בעולם. החלות מחולקות לשתי מערכות, כרמז שהדברות מחולקות בשתי הלוחות, או כרמז שבתורה יש שני חלקים – תורה שבכתב ותושב"ע; והאכילה והסידור של הלחמים זה בשבת, כרמז לעולם שמתקדש (ששבת היא גילוי ה' בבריאה שנבראה בשבוע, שה' שבת בבריאה בשבת). דבר זה גם מרמז על הנעשה כשירדו למצרים, שהירידה למצרים היתה כדי להכין אותנו להיות עם לה', שנפגע מרעת הע"ז והשחיתות שבאה מהטומאה במצרים, וכך נסלוד מהרעה ונהיה דבקים לגמרי בקדושה (וכן ה' יוציאנו מעבדות להם, ובכך יקנה אותנו לעבודתו). לכן גם בירידה למצרים נעשה כעין השולחן, שמטרתנו קידוש שם ה' בכל העולם הגשמי (ומצרים היתה אז האימפריה וכך זה מפיץ שם ה' לכל העולם), ולכן השולחן מרמז גם על הנעשה כשירדו למצרים (כמו שאמרנו שלכן נרמז בסמיכות למקלל); שכאשר ירדו יוסף העמיד חמשה מהשבטים מול פרעה: “ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויצגם לפני פרעה" (בראשית מז,ב) ויחד איתו יוצא שהיו ששה לפני פרעה, כעין ששת הלחמים בכל צד של השולחן. הירידה היתה בשל הרעב, כמו שאמרו לפרעה: “ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן" (שם פס' ד), שכך הלחמים הם לאכילה (וכן אנו צאנו של הקב"ה [יחזקאל לד,לא], כעין שאמרו שאין לצאן אוכל), ואנו באים לתקן את העולם, שזה נעשה בעיקר ע"י כשאנו יושבים בא"י ומכאן משפיעים קידוש השם לכל העולם ולא כשמעורבבים עם הגוים, ולכן נרמז שאמרו שישבו בגושן, ולא יחד עם כל המצרים במצרים. מה שהעמיד חמשה מאחיו זה לא סתם שבחר אקראית אלא הם היו החזקים, או החלשים ('"ומקצה אחיו" - מן הפחותים שבהם לגבורה, שאין נראים גבורים. שאם יראה אותם גבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו. ואלה הם: ראובן שמעון לוי יששכר ובנימין, אותם שלא כפל משה שמותם כשברכם, אבל שמות הגבורים כפל: "וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה", "ולגד אמר ברוך מרחיב גד", "ולנפתלי אמר נפתלי", "ולדן אמר דן", וכן לזבולן, וכן לאשר, זהו לשון ב"ר שהיא אגדת א"י. אבל בגמרא בבלית שלנו (ב"ק צב) מצינו שאותם שכפל משה שמותם הם החלשים, ואותן הביא לפני פרעה. ויהודה שהוכפל שמו לא הוכפל משום חלשות אלא טעם יש בדבר כדאיתא בב"ק, ובברייתא דספרי שנינו בוזאת הברכה כמו בגמרא שלנו' [רש"י]). לכן נרמז בשולחן שיש שתי מערכות, כי יש חלשים ויש חזקים (אולי יש כמה סוגי גבורה, ולכן תלוי באיזה סוג מדובר, שלכן חלקו האם מי שנכפל חזק או חלש, כי תלוי לאיזה סוג גבורה מכוון), וכמו שלפני פרעה המלך היו ששה, כך גם "שש המערכת על השלחן הטהר לפני ה'”. פרעה חשב להשתמש בהם לצרכיו (שלכן יוסף העמיד את החלשים), כך הלחמים מרמזים על מעשינו לגלות את שם ה' בעולם, שה' משתמש בנו לגלות שמו בעולם; אלא שאנו עושים כראוי את עבודתו (היפך מאצל פרעה שהתחמקו) ולכן "ונתת על המערכת לבנה זכה והיתה ללחם לאזכרה אשה לה'”, שמים לבנה שהיא מפיצה ריח טוב, כרמז למעשינו הטובים שמפיצים בכל העולם את הטוב של הקב"ה; וזה מזכיר את זכותנו לפני ה'. וכן אולי כרמז שאמרו לפרעה שהם רועי צאן, וריח העזים הוא מסריח, ולכן שמים לבונה כגילוי ריח טוב שאנו קשורים לקדושה שכעין מביאה ריח טוב – ריח גן עדן, כעין שהיה אצל יעקב: “וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'” (בראשית כז,כז). '"וירח" וגו' - והלא אין ריח רע יותר משטף העזים? אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן' (רש”י). וכך התגלה בבניו שטענו שהם רועי צאן, אבל כלפי ה' זה מתגלה בריח טוב של קדושה, כמתגלה בלבונה שריחה טוב ובשמה מרמזת על טהרה – לבן (שזה נעשה ע”י קיום תו”מ, שזהו “לבנ – ה', לבן ע”י שמירת התורה שבחמשה חומשי תורה [ובכתיב מלא יש גם אות ו' (לבונה) כרמז לתושב”ע שהיא ששה סדרים, שהיא מתגלה על ידנו, ולכן זה נשמע בקריאה שלנו, ובכתיבה שלנו בכתיב מלא (שלא ככתוב בתורה בכתיב חסר)]). (וזה "ברית עולם" שאולי מרמז על עניין של זמן לרמז על שזה קשור בגילוי של מה שנעשה בזמן האבות בירידה למצרים. וכן רמז שקשור לתיקון כל ה"עולם" הגשמי).