"וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי"

(ויקרא כב, לב)

אחת השאלות שחשוב לברר מפרשתנו, היא לגבי הפסוק: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי". כותב ה"בית יעקב":

"ולזה נקרא 'חילול', שעושה מצדו חלל בהנהגת השם יתברך, כלומר שכפי השגתו אין אור השם יתברך והשגחתו ממלאים כל חלל הבריאה, ויש חלל ומקום שאין מגיע שם השגחתו, ובאמת השם יתברך מלא כל הארץ כבודו".

הרבי  מקוצק אומר, שהקב"ה נכנס בכל מקום שנותנים לו להיכנס, ואם לא נותנים להיכנס יש חלל וחילול ה'. אדם צריך לברר עם עצמו, להיכן הוא נותן לקב"ה להיכנס ולהיכן לא ומדוע? וכיצד הוא משנה מצב זה, שיזכה לעשות קידוש ה' כל חייו.

המשך חכמה מתייחס בפרשתנו לכך שלא תוקעים בשופר בשבת, משום החשש לחילול שבת. וכך הוא כותב (משך חכמה אמור):

"לתקוע בשופר של איל, להזכיר זכות העקידה שופר של איל... זהו זכות עקידה, שבניו עוקדים כל תאוותיהם והרגשותיהם ושאלות החיים על מוקד אהבת ה' ותורתו... לכן אחרי שידוע לנו גודל התועליות ממצות שופר, אשר אם יבוטל - אף באונס - הסכנה גדולה, ובכל זאת אמרו ישראל פן יבולע חלילה למצות שבת... פן יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים ויתחלל שמו חלילה... הרי זה גופיה מה שאין אנו תוקעים בראש השנה שחל בשבת, זה גופא עקידה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות אותנו".

עקידת יצחק מסביר ה"משך חכמה", נתנה לכל יהודי כח לכבוש את תאוותיו ורצונותיו, כדי שיוכל לעבוד את ה' יתברך. ובראש השנה החל בשבת שאנו לא תוקעים בשופר, למרות שהתקיעה יכולה לעזור לנו לצאת זכאים בדין, בגלל החשש של חילול שבת, זה גופא נותן לנו זכויות שאין אנו שמים את טובתנו כעיקר אלא את ההלכה, וזה גופא נותן זכויות רבות בדין.

"משך חכמה" זה מציג לכולנו שתי שאלות שיש לנו חובה לברר אותם:

א. האם אכן אנו זוכים לכבוש את תאוותינו ורצוננו לעשות רצון ה'?

ב. מה שמים אנו בראש הפירמידה? מה החשוב ביותר בחיינו, ומה המנוע שמניע אותנו ביום יום? עד כמה מחובר מנוע זה לעבודת ה'.