'אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס; וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה' (יבמות סב,ב). תלמידי ר"ע מתו בזמן ספירת העומר, מדוע מתו דווקא בזמן זה (אמנם אין לנו ידיעה בנסתרות וחשבונות שמים, אבל כיון שהברייתא מביאה שמתו בזמן ספירת העומר משמע שרמזו שיש בזמן זה סיבה מיוחדת. אמנם אפשר שרק באו לומר את המציאות ולא לרמז שיש לנו רמז בזה)? בפשטות זמן ספירת העומר הוא הזמן שבין יציאת מצרים לקבלת התורה, כך שזה הכנה לקבלת התורה; לכן אותם תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד – שלא היה בהם שלום כראוי, אז עלה דינם בפרט בזמן זה בטענה שאינם ראויים לייצג את התורה, שת"ח אמיתי מרבה שלום בעולם: 'אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר (ישעיהו נד, יג) "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך", אל תקרי בניך אלא בוניך. (תהלים קיט, קסה) "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול". (תהלים קכב, ז) "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך" (תהלים קכב, ח). "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" (תהלים קכב, ט). "למען בית ה' אלקינו אבקשה טוב לך". (תהלים כט, יא) "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום"' (ברכות סד,א). זה לא במקרה שת"ח מרבים שלום, אלא שמו של הקב"ה שלום ('השם גופא איקרי שלום, דכתיב "ויקרא לו ה' שלום"' [שבת י,ב]), שגילוי ה' מגלה שלום בעולם, כיון שכל המציאות באה ממנו, כך שהכל מאוחד במקורו בו. לכן ת"ח שמייצגים את ה' בעולם צריכים לגלות שלום, ואם מגלים פירוד בעולם זה מראה שהם אינם מחוברים לשם ה' כראוי, וממילא גם תורתם אינה גילוי שם ה' כראוי (שכל התורה היא גילוי שם ה'). שגילוי תורה בעולם זה דווקא באחדות: ' ... בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת - הרי השעה שאתן להם את תורתי' (פרק השלום). לכן בזמן ההכנה לקראת קבלת התורה עלה כנגדם הדין שהם אינם ראויים לגלות בהקשרם תורה, כיון שאינם מגלים אחדות, ולכן נענשו מיתה כנגד גילוי תורה שנעשית לסם המוות. בנוסף, כבוד ת"ח קשור לכבוד שמים, כמו שדרש רבם ר"ע: ' ... עד שבא ר"ע ודרש "את ה' אלקיך תירא", לרבות תלמידי חכמים' (פסחים כב,כ). 'לרבות תלמידי חכמים - שיהא מורא רבך כמורא שמים' (רש"י). ממילא כיון שלא נהגו כבוד בחבריהם הת"ח היה בזה כעין שאין כבוד כלפי הקב"ה, ולכן עלה הקטרוג בזמן של הכנה לתורה שהם לא ראויים לתורה שמביאה לדבקות בקב"ה. ולכן התורה במקום להתגלות כראוי שמוסיפה חיים נהפכה להם להיפך. 'אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב (דברים ד, מד) "וזאת התורה אשר שם משה"? זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה' (יומא עב,ב). (אולי לכן זה הובא אחרי שנאמר: 'אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאי דכתיב (משלי יז, טז) "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין"? אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים' וכו'. כרמז שגם מי שלומד תורה ואין בו יראת שמים זה מביא שתורתו תיהפך לכעין סם המוות; שזהו כמו שנעשה לתלמידי ר"ע). עוד אפשר שבפסח ישראל יצאו ממצרים ובשבועות קיבלו תורה, ובזמן ספירת העומר שביניהם התעלו והתקדשו ממה שהיו שקועים בטומאת מצרים. טומאת מצרים מתבטאת בחומרנות וגאווה גדולה, שזה מתבטא גם בחוסר כבוד לאחר. לכן בזמן שהתעלו מטומאת מצרים, וכך יש גילוי של התעלות בכל הדורות, עלה נגדם הקטרוג על שלא נותנים כבוד, שיש בהם כעין מעט גאווה, כעין מצרים. ולכן עונשם במיתה, שנאמר על הגאוותן: א"ר אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה, כתיב הכא (ישעיהו י, לג) "ורמי הקומה גדועים", וכתיב התם (דברים ז, ה) "ואשיריהם תגדעון"' (סוטה ה,א). זה גם מתחדד שהגאוותן ראוי לגדעו כע"ז, שכך בספירת העומר שבה התעלו מטומאת מצרים, שזה גם מהע"ז שלה שהיתה קשה ביותר, אז עלה קטרוג נגד תלמידי ר"ע שכעין היה גילוי כעין ע"ז של מצרים. אולי גם נאמר על גאוותן: 'אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא' (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל' (שם). ממילא בזמן ספירת העומר שזה לקראת מתן תורה, שמביא לשכינת ה' בעולם, אז עלה הקטרוג שהם כעין מעכבים את השכינה מלהתגלות בעולם, ולכן צריכים להיאבד מהעולם. אולי אפשר שבפסח מקריבים קרבן שעורים (קרבן העומר) ובשבועות קרבן חיטים (שתי הלחם), שבא להראות עליה ממדרגת כעין בהמה (ללא תורה) לדרגת אדם (ע"י התורה); לכן יש חשיבות לגילוי אדם, וכשלא נותנים כבוד לאדם אחר זה מראה שלא מעריך בערך חשיבות האדם, ולכן זה פוגם במעלה שמתגלית בספירת העומר. בפרט שזה מתגלה בהקשר לקרבן דגן (שעורה בפסח וחיטה בשבועות), ודגן קשור לחטא עץ הדעת שלר"י היה חיטה, כיון שדגן מביא חכמה (ברכות מ,א). לכן בזמן של קציר דגן (בחג פסח תחילת קציר שעורים "מהחל חרמש בקמה" [דברים טז,ט], ןחג שבועות "קציר חטים" [שמות לד,כב]) יש גילוי של הכנה בספירת העומר וקבלת התורה בשבועות, שהתורה באה לתקן את דעת האדם. לכן בשל שחטאו באי כבוד לאדם, בשל שהחשיבו רק את חכמתם, זה הזכיר את חטא עץ הדעת, שזהו פגם בחכמה (וגילוי חומריות ותאוות, כמו שרואה רק את עצמו, שזה בשל החומריות ותאוות כבוד), ולכן עונשם היה מיתה כמו שהיה ראוי להיות בחטא עץ הדעת שה' אמר "ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב,יז). אולי לכן נענשו באסכרה, שתהליך המחלה הוא: 'מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה' (שבת לג,ב), כעין רמז שזה קשור כעין לגילוי חטא אכילה, שזהו עץ הדעת. אולי גם ששאלו מדוע באה מחלת אסכרה, וענה ר"ש: 'נענה ר' שמעון ואמר: בעון ביטול תורה' (שם). לכן כיון שתלמידי ר"ע לא נתנו כבוד זה לזה, אז גם לא נתנו כבוד לתורתם וממילא היה בזה ביטול תורה בעולם, ולכן נענשו באסכרה, והקטרוג היה בפרט בזמן הכנה לתורה בעולם, שזהו בין פסח לשבועות.