בס''ד           פרשת אחרי מות: האם מותר לתפור בשבת צלקת בפנים

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (יח, ה), שאם יעשה אדם את המצוות, יחיה בהן: ''וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם''. רש''י (ד''ה וחי) פירש, שכוונת התורה במקרה זה, לחיים בעולם הבא, שהרי האדם מת בסוף מאה ועשרים. עם זאת כפי שנראה להלן בהרחבה, הגמרא במסכת יומא דורשת מפסוק זה לימוד אחר, שניתן לחלל שבת במקום פיקוח נפש.

למרות שבגמרא שמואל לומד את הדין מהפסוק, במושב זקנים (שם) טענו שלא הוא מקור הדין, אלא הדין נאמר למשה בסיני והועבר במסורת[1] (שכן מסברא היו אמורים למות כדי לא לחלל שבת, שהעולם תלוי בקיומה). להבנתם בתקופת המדבר הלכה זו באה לידי ביטוי, כשמשה הורה לא למול את הילדים מחמת סכנת ההליכה במדבר (כפי שעולה מספר יהושע ה, ז), ואם ברית מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות נידחת מפני פיקוח נפש, קל וחומר ששבת נדחתה מפני פיקוח נפש. ובלשונם:

''אמרו חכמים ולא שימות בהם. אמר הגאון אבן חפני, מאין למדו רבותינו הדבר הגדול הזה להקל במצות שכל העולם תלוי בעשייתם? אלא משה רבינו קיבלו בפירוש, שהרי בחייו בטלו מצות מילה במדבר, והיא מצווה חמורה מאד שהיא בכרת, ומשה היה עמהם והיו מבטלים אותה מפני הטעם הזה, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם.''

בעקבות הפסוק ממנו דורשים שניתן לחלל שבת מפני פיקוח נפש, נעסוק השבוע באלו מקרים נאמרה הלכה זו, האם רק במקרה של פיקוח נפש ממש או גם במקום סכנת איבר. כפי שנראה, שאלה זו משליכה גם על מחלוקת הפוסקים, האם ניתן לתפור בשבת צלקת בפנים שתגרום צער רב. תחילה נעסוק במקור הדין, ונעמוד על ההשלכות השונות.

מקור הדין

מהיכן נלמד שניתן לחלל שבת לצורך פיקוח נפש? בגמרא במסכת יומא (פה ע''ב) מובאות מספר דעות, כאשר נראה שברור שאכן זה הדין, אלא שנחלקו מהיכן נלמד. לרבי ישמעאל המקור מבא במחתרת, לרבי עקיבא מהפסוק 'מעם מזבחי תיקחנו למות," לרבי אליעזר בקל וחומר ממצות מילה, ולרבי יוסי מהמילה 'אך' באותו פסוק המדבר על שמירת השבת.

הגמרא מביאה עוד שני לימודים נוספים, אשר כפי שנראה הם המשמעותיים ביותר להלכה. לימוד ראשון של רבי שמעון בן מנסיא, מסברא, שכדאי לחלל שבת אחת, כדי לשמור שבתות הרבה. לימוד שני של שמואל מהפסוק בפרשתנו 'וחי בהם', ולא שימות בעקבות קיום המצוות (עם זאת יש להעיר כפי שראינו בעבר (תולדות שנה ב') שישנם מקרים בהם יש למסור את הנפש על קיום המצוות).

השלכות מהמקורות

למרות שהגמרא כותבת בפירוש שהלימוד הנכון הוא לימודו של שמואל 'וחי בהם' ולכל שאר הלימודים יש פרכה, למעשה הפוסקים הביאו במספר הלכות גם את הלימוד של 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה' (וכפי שנראה להלן יש אף שכתבו שהוא הלימוד המרכזי):

מקרה ראשון: בעבר (שמות ב') ראינו שדנו הראשונים, האם מותר לחלל שבת כדי להציל עובר במעי אימו. דיון המתעורר כי נראה שהעובר אינו נחשב כחי ממש. למעשה הר''ן (יומא ג ע''ב) פסק בשם בעל הלכות גדולות, שיש לחלל שבת, שכן גם אם השיקול 'וחי בהם' אינו שייך כיוון שהעובר הוא לא נפש, בכל זאת שייך לומר חלל עליו שבת אחת כדי לשמור שבתות הרבה. ובלשונו:

''וההורגו חייב, ודווקא בן יום אחד, אבל עובר לא, וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות אפילו הכי לעניין שמירת מצוות מחללין עליו. אמרה תורה, חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה. הלכך אפילו בהצלת עובר פחות מבן מ' יום שאין בו חיות כלל מחללין, כדעת בעל הלכות ז"ל.''

מקרה שני: נחלקו התוספות והרשב''א (בית יוסף או''ח שו), האם אדם שנחטפה ביתו בשבת על ידי מומרים שיגדלוה כמומרה, יכול לחלל את השבת כדי להצילה. הרשב''א נטה לפסוק שאין לחלל, והתבסס על הגמרא במסכת שבת (ד ע''א) הכותבת, שאין לאדם לחטוא כדי שיזכה חברו. התוספות חלקו וסברו שיש לחלל, שכן כדי למנוע חטאים רבים של חברו מותר לעיתים לעשות עבירה.

להלכה פסק השולחן ערוך (שו, יד) כדעת התוספות, והפוסקים הביאו עוד מספר טעמים לחזק פסיקה זו. המגן אברהם (שם, כט) נימק, שיש לחלל שבת על מנת להצילה, כי 'מוטב לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה', ולמרות שהדין המקורי נאמר לגבי פיקוח נפש ממש, הוא הדין גם לפיקוח נפש רוחני. ובלשון החיי אדם (סח, יב) שגם נימק כך:

''מי שרוצים לאנסו לעבור עבירה גדולה, אין מחללין שבת כדי להצילו. ודווקא שרוצים לאנסו לעבור פעם אחת אפילו עבירה חמורה מאוד. אבל אם רוצים לאנסו להוציאו מכלל ישראל ולהמיר אותו, מצווה על כל אדם לחלל עליו שבת אפילו במלאכה דאורייתא להשתדל בהצלתו, ואפילו הוא ספק שמא לא יועיל בהשתדלותו, כמו ספק פיקוח נפש, דכמו שמחללין שבת על חולה דאמרינן מוטב שיחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, הוא הדין הכא.''

מקרה שלישי: חידוש בעל עיקרון דומה לחידושו של המגן אברהם, מופיע בשו''ת בית יצחק (אבה''ע א, לט). הוא דן במקרה בו יש להכניס אשה שוטה למוסד של גויים שם תבריא (כאשר אין מוסד יהודי), ופסק שלמרות שבמקום זה תאכל נבלות וטריפות, עדיף כך, שכן אחרת לא תבריא לעולם, ומוטב לעבור כרגע על המצוות ולהאכילה נבלות, כדי שבעתיד תוכל לשמור מצוות הרבה.

החתם סופר (או''ח א, פג) דן במקרה דומה ביחס לנער שוטה, וטען שסברת הבית יצחק אינה מוכרחת. גם אם בעתיד אותו נער ישמור מצוות בזכות הטיפול, כרגע הוא שוטה ופטור לגמרי מהמצוות, ומי אמר שמוטב להאכילו נבלות כרגע כדי שבעתיד יקיים מצוות רבות, אם ברגע זה הוא פטור מהמצוות.    

מחלל שבתות

בנוסף להלכות שראינו לעיל, היחס בין הלימודים השונים בא לידי ביטוי גם במחלקת הפוסקים אודות חילול שבת לצורך אדם שאינו מקיים מצוות ואף בעתיד לא יקיים (אפילו אם הוא תינוק שנשבה שדיניו קלים יותר):

א. הבית מאיר (או''ח סי' של) סבר, שבמקרה זה אין היתר לחלל שבת. להבנתו, למרות ששמואל לומד את ההיתר לחלל שבת מ'וחי בהם', הוא לא חולק על סברת 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה', ואם כן במקרה בו אדם גדל לבין הגויים ואין סיכוי סביר שבעתיד ישמור מצוות, אין לחלל שבת למענו[2] (וייתכן שגם לשיטתו בזמן הזה יש להכניס שיקולים נוספים).   

ב. רבי עקיבא איגר (מובא בבית מאיר שם) חלק וטען, שהנימוקים השונים בגמרא להיתר חילול שבת חולקים אחד על השני, ואם כן הנימוק של 'וחי בהם' עומד כשלעצמו, ומורה שעל כל נפש מישראל יש לחלל שבת להצילה, בלי קשר לשאלה אם בעתיד הניצול ישמור מצוות, וכן ההוראה המקובלת.

סכנת איבר

עד כה עסקנו במקרה של פיקוח נפש, במקרה זה ברור שיש לחלל שבת כדי להציל אדם, גם אם מדובר במלאכות מדאורייתא שיעשו על ידי יהודי. הגמרא במסכת עבודה זרה (כח ע''ב) כותבת, שאם אדם חש בעינו, מותר לחלל את השבת אפילו במלאכות דאורייתא. דנו הראשונים, מה ניתן ללמוד מגמרא זו:

א. רש''י (ד''ה אפילו) כתב, שאין בגמרא זו חידוש מעבר לידוע. להבנתו, כאשר יש סכנה לעין, למעשה יש סכנה ללב, ולכן מדובר בפיקוח נפש שבגינו מותר לעשות אפילו מלאכות מדאורייתא. במקרה בו יש סכנת איבר בלבד ואין פיקוח נפש (או שחולה נפל למשכב), מותר לעשות רק מלאכות דרבנן, או להורות לגוי לעשות מלאכה מדאורייתא. ובלשון הרמב''ן (שם):

''עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת מאי טעמא, משום דשורייני דעינא בלבא תלו. מדקא מפרשינן הכי, ואמרינן נמי במעשה דאמתיה דשמואל דמתה, שמע מינה דלא אמרינן שמחללין את השבת במכה שהיא סכנת אבר אחד, אלא אם כן היא סכנת מיתה. וכן פירש רש"י ז"ל, דכי סלקא דעתך דלאתויי דרך רשות הרבים לא, משום דקסלקא דעתך דלאו סכנת נפשות היא אלא סכנת עיוורון, וכן משמע בכל מקום.''

ב. התוספות (סוכה כו ע''א ד''ה ואפילו) חלקו וסברו, שכאשר הגמרא כותבת שמותר לחלל שבת מדאורייתא על החש בעינו, אין הכוונה דווקא לעינו, אלא בכל סכנת איבר. ראייה לדבריהם הביאו מהגמרא במסכת סוכה (שם), הכותבת שמצטער פטור מהסוכה, ומציינת שהפטור הוא לאו דווקא בחולה שיש בו סכנה, אלא אפילו החש בעיניו - ומוכח שחישה בעין אינה מסכנת חיים.

כך פסק גם רבינו תם (מרדכי רמז תסד), שהביא מספר ראיות לדבריו. אחת הראיות היא משנה במסכת יומא (פג ע''א) הפוסקת, שאדם שנשכו כלב שוטה מותר להאכילו ביום כיפור, למרות שאכילה ביום כיפור מהווה איסור דאורייתא, ולא מצינו שמי שנשכו כלב שוטה נמצא בסכנת חיים. ובלשון המרדכי שהביא את דבריו:

''ורבינו תם נחלק עליו, והורה הלכה למעשה להיתר. וזה לשונו, וכי חולים נביאים הם או בקיאים הם? אך כיון שיודע החולה או החיה שהוא שבת או יום כפורים, ואומר צריך ואינו יכול לסבול מחמת החולי, מאכילין אותו, ואפילו סבורים החולים שאינן מסוכנין, שהיכן מצינו סכנה לנשיכת כלב שוטה למות.''

ג. התוספות (עבודה זרה שם) בגישה נוספת פירשו, שאמנם אין בסכנת איבר סכנת חיים, אך כיוון שבעקבות איבוד מאור עיניו, אדם עלול לאבד גם את הבנתו ושיקול דעתו, שכן בעבר אדם עיוור היה חשוב כמת, לכן מותר לעבור לשם כך על איסורי דאורייתא. (על בסיס פסקם וסברות נוספות, יש שנקטו שמותר לחלל שבת גם לצורך תפעול מוסדות המדינה).        

תפירת צלקת בשבת

להלכה פסק השולחן ערוך (שכח, יז) כדעת רש''י והרמב''ן, דהיינו שמפני סכנת איבר אין לעשות איסורי דאורייתא. אמנם, למעשה, כתבו הציץ אליעזר (קונטרס משיבת נפש פרק י) והרב עובדיה (שבת ג, עמ' רלה), שבזמן הזה עוברים על איסורי דאורייתא גם לצורך סכנת איבר. טעם הדבר משום שזיהומים פעמים רבות גורמים למוות, לכן כל קטיעה של איבר נחשבת למעשה סכנת חיים. מה הדין כאשר מדובר בחתך בפנים שישאיר צלקת מכוערת אך בו אין חשש זיהום? נחלקו הפוסקים:

א. פסק הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה ב, לה) פסק שאין היתר לתפור בשבת על ידי רופא יהודי, שכן שתפירה בגוף האדם אסורה מדאורייתא, ואין לעבור איסורי דאורייתא שלא במקום פיקוח נפש. גם הציץ אליעזר (כ, יח) והרב עובדיה (שם), למרות שנקטו שתפירה בגוף האדם אסורה רק מדרבנן (שכן אין דרך תפירה בגוף האדם), בכל זאת פסקו שאין לעשותה בשבת, שכן איסורי דרבנן הותרו במקום סכנת איבר או חולה שנפל למשכב, וצלקת בפנים, גם אם תגרום לצער, אינה כלולה בהם. 

ב. הרב דב ליאור (דבר חברון א, שפא) חלק וסבר, שאם הצלקת תגרום צער רב מותר לתופרה בשבת, והעלה שני נימוקים לדבריו. הראשון, לעיתים צלקת מכוערת בפנים (ובפרט לנערה), עלולה לגרום צער רב לא פחות מאיבוד אצבע, ולכן אם מותר לחלל שבת מדרבנן לצורך סכנת איבר, הוא הדין שמותר לתפור בשבת חתך (דבר האסור מדרבנן לשיטתו). השני, גם ביטול חלק מתפקיד האיבר נחשב כסכנת איבר, ולא רק איבודו לגמרי, ולכן כיוון שפנים מצולקות נחשבות כאיבר לקוי, נחשב הדבר כסכנת איבר.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...