"איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלקיכם" (ויקרא יט,ג). 'ת"ר: נאמר (שמות כ, יא) "כבד את אביך ואת אמך", ונאמר (משלי ג, ט) "כבד את ה' מהונך". השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום, נאמר (ויקרא יט, ג) "איש אמו ואביו תיראו", ונאמר (דברים ו, יג) את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד". השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום, נאמר (שמות כא, יז) "מקלל אביו ואמו מות יומת", ונאמר (ויקרא כד, טו) "איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו". השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום, אבל בהכאה ודאי אי אפשר. וכן בדין, ששלשתן שותפין בו. ת"ר: שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. תניא, רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקב"ה כיבוד אב לכיבוד אם. וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקב"ה מורא האם למורא האב. תני תנא קמיה דרב נחמן: בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו אמר הקב"ה יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם שאלמלי דרתי ביניהם ציערוני' (קידושין ל,ב-לא,א). 'דאי בהכאה אי אפשר - להקישה שאין הכאה כלפי מעלה. וכן בדין - שיוקשו לכיבוד ומורא על הבן שהרי אף הן שותפין למקום בו. שלשה שותפין הן - מפרש בברייתא במסכת נדה: איש מזריע לובן שבו, אשה מזרעת אודם שבו, והקדוש ברוך הוא נופח בו נשמה מראה עין ושמיעת אוזן ודיבור. משדלתו - מפתה אותו, כדמתרגמינן "וכי יפתה" (שמות כב) ארי ישדל' (רש"י). בפשטות התורה השוותה בין ההורים לקב"ה כיון שבשלושתם יש קשר להבאתו בעולם, ולכן עליו לכבדם וירא מהם וליזהר בכבודם שלא לקללם. אולם לכן כאן בפס' יש סיום של שמירת שבת, כדי לרמז שהחשיבות בשמירת כבוד הוריו קשור להבאתו לעולם כמו הקב"ה, ולכן זה נרמז בשבת שהיא כנגד בריאת העולם, שגם בזה יש גילוי שה' הביאו לעולם, שללא שה' ברא את העולם הוא לא היה מגיע לעולם, ובזה דומים הוריו לקב"ה. אולי אפשר גם שיש חשיבות להורים מצד הגילוי של ה', שההורים הם אלו שמלמדים את בנם את האמונה בה', ולכן ה' מחשיבם כעין גילויו שלו, שכמו שצריך לכבדו ולירא ממנו כך צריך הבן לכבד ולירא מהוריו, כיון שהם הבסיס ליראת וכבוד ה'. אולי זהו שפס' קודם נאמר: "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם" (פס' ג), ' ... בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם: פרושים תהיו. וכן שנו שם (שמיני פרק יב ג): והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני - כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים. והענין: כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות - שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות ... וטעם הכתוב שאמר "כי קדוש אני ה' אלקיכם" - לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים, והנה זה כענין הדבור הראשון בעשרת הדברות (שמות כ ב)' וכו' (רמב"ן), התורה כאן מדריכה שצריך להיות פרושים ונזכה לידבק בקב"ה, לכן מיד מובא דמיון למורא הורים שהם מדריכים את בנם כיצד ללכת אחר רצון ה' כראוי, כיצד לדבוק בקב"ה, שהם אלו שמחנכים את בניהם לתורה ואמונה. לכן זה נרמז בדין מורא הורים, שהקדים את האם בשל שבדר"כ באופן טבעי הבן יותר ירא מאביו בגלל שמלמדו תורה, ממילא יש בזה גילוי של קשר לתורה, כרמז שזה גם סיבה מדוע ה' משווה את יראתו וכבודו להורים שזה בשל הקשר לחינוך לתורה ואמונה בה'. אולי גם נאמר בפס' הבא: "אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם אני ה' אלקיכם" (פס' ד). שבע"ז יש התמקדות חזקה בגסות וחומריות (עד שאפילו האלוקות נדמית לו כגשמיות), ודבר זה מביא לחוסר הכרת הטוב כיון שכולו נטוע בחומריות שרואה רק את עצמו; זה סמוך ליראת הורים, שצריך לירא מהם בשל מעלתם שעושים לו הרבה טובות וצריך להכיר להם תודה על כך, וכן גם על עצם הבאתו לעולם הוא צריך להודות להם, שבזכותם הוא כאן. וכך מביא החינוך במצות כיבוד הורים: 'משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמל חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנתו, וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת הא'ל ברוך הוא שהוא סבתו וסבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וספק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכנתו ושלמות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו הא'ל, יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי להזהר בעבודתו ברוך הוא' (החינוך, מצוה לג). לכן גם בפס' נאמר יראה מהורים ושמירת שבת, שהיא כנגד בריאת העולם, שעל האדם להודות עד בלי די על כל מה שהקב"ה ברא ונתן לנו בעולם. לכן גם נאמר קודם על פרישות מערווה (רש"י; פס' ב), שאדם השטוף בערווה הוא שטוף בחומריות גסה מאוד, ולכן לא מכיר תודה. וכן הפרישות מתייחסת לפרישות מהמותרות (רמב"ן), ולכן בהקשר לריבוי הטוב שקיים בעולם נאמר על מורא הורים שקשור להכרת הטוב על ריבוי הטוב שנתנו לו. בזה אולי מובן בעומק: 'תני תנא קמיה דרב נחמן: בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאלמלי דרתי ביניהם ציערוני', שכיון שלא מכיר תודה אז הוא מצער את מי שעשה לו טובות, כיון שמרגיש תחושה חזקה שצריך להודות, אבל יש בו חוסר ערכי שלא מוכן להודות לאחר, אז זה מביא אותו להתקוממות וכך מביא אותו להתנגד לאחר, ולכן הוא מצער אותו. לכן אומר הקב"ה שכיון שמצער את מי שעשה לו טוב, אז גם לקב"ה הוא היה מצער כיון שמביא לו את כל הטוב; לכן גילוי יראת וכבוד ה' קשור גם ליראת וכבוד הוריו, ולכן ה' השווה ביניהם.