"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" (ויקרא יג,ב). ענייני צרעת מסורים לכהנים, שהם הקובעים אם הוא טמא או טהור; עד כדי כך שאפילו כשיש כהן עם הארץ, הת"ח אומר לו את הדין והכהן אומר ובכך נעשה טמא או טהור: '"והובא אל אהרן הכהן" – אין לי אלא אהרן עצמו, מנין לרבות כהן אחר? ת"ל "הכהן". מנין לרבות בעל מום? ת"ל "מבניו". או יכול שאני מרבה חללים, ת"ל "הכהנים" – יצאו חללים. ומנין לרבות כל ישראל? ת"ל "או אל אחד". אם סופינו לרבות כל ישראל מה תלמוד לומר "או אל אחד מבניו הכהנים"? אלא ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד? חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן, אעפ"י שוטה – "אמור טמא", והוא אומר טמא. "אמור טהור", והוא אומר טהור' (ספרי על הפס'). מה המיוחד בכהנים שדווקא הם קובעים את דין הצרעת? בפשטות הכהנים אחראים על הקדושה בישראל (שהם המסורים לעבודת המקדש), ולכן כחלק מזה הם גם אחראים על ענייני הטהרה (שקודמת והיא בסיס לקדושה, שלאחר הטהרה עולים לקדושה), ולכן כשצריך שיחול על מישהו שהוא יקבע ויחיל את הדין הזה, זה הוחל על הכהנים (וזה כולל בעל מום אע”פ שאסור לו לעבוד במקדש בכ”ז הוא קשור לקדושת בני אהרן, אולם לחלל אסור כי יש פגם בקדושת אהרן שבו, שהוא נחשב כזר). בפרט שהכהנים הם שליחי ה' בעולם, שמחברים בעבודת המקדש שמים וארץ, ולכן כשמתגלה צרעת שהיא מחלה רוחנית בגשמי (שהרי מתרפאים ממנה בצורה של תהליך רוחני ולא תרופות [וראה ב'הקדושה והטהרה' פרשת "מצורע", למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א]) אז הכהנים שהם קדושים בגופם, שלכן אוכלים קדשים (שזה ההבדל בין בעל מום לחלל, שבעל מום מותר באכילת קדשים, כך שיש בו קשר לקדושה המתגלה מהמקדש לעולם הגשמי) הם שראוי שיהיו אחראים על בירור המצב הרוחני בגילוי הגשמי. בנוסף נראה שזה בזכות אהרן, שלכן מתחיל שזה קשור אליו, ואח"כ ממשיך ומרבה גם את בניו: "אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" (שלכן ניתן גם לבניו, שיש בהם גילוי של כוחו, כל זמן שלא נתחללו שאז פגמו בזה), ומה היה באהרן? צרעת באה על לשוה"ר ('אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' [ערכין טו,ב]), שחומרתה היא שעושה ריב ומחלוקת בדיבורו, ולכן באה עליו צרעת: 'בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא, ואמרי לה רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא מרבי חנינא, ואמרי לה מרבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא יג, מו) "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"? הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה "בדד ישב" וגו'. אמר רבי יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפרים לטהרתו? אמר הקב"ה: הוא עושה מעשה פטיט, לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט' (שם טז,ב). גילוי מריבה ע"י דיבור, זה ההיפך מגילוי אהרן שהיה מחבר בין האנשים ע"י דיבור: 'וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרן וישב אצל אחד מהם. אמר לו: בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר: אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב אצל האחר, ואומר לו: בני ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, ואומר: אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה, גפפו ונשקו זה לזה' (אבות דר"נ יב,ג). לכן אהרן הוא המתקן את שורש הצרעת, שזה בלשוה"ר, ולכן ענייני דין הצרעת קשורים אליו. בנוסף, מצורע חשוב כמת: 'ותניא: ארבעה חשובין כמת: עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים ... מצורע, דכתיב (במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת"' וכו' (נדרים סד,ב). אהרן היה מוכן למסור את נפשו על ישראל, שלכן עשה את העגל: 'ד"א "וירא אהרן" – מה ראה? אמר אהרן: אם בונין הן אותו הסרחון נתלה בהן, מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל' וכו' (ויק"ר י,ג). וזה עלה לו במוות, שהיה קטרוג עליו ועל בניו, ולבסוף מתו שני בניו בשל כך: '"הנותרים" - מן המיתה. מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל, הוא שנאמר (דברים ט) "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו", ואין השמדה אלא כלוי בנים, שנא' (עמוס ב) "ואשמיד פריו ממעל". ותפלתו של משה בטלה מחצה, שנא' (דברים ט) "ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא"' (רש"י; ויקרא י,יב [ומקורו ב'מדרש אגדה' (בובר); דברים ט,כ. ובפסיקתא רבתי, מז]). לכן בו ובזרעו (שיש לזה קשר גם לזרעו – ששני בניו מתו) יש גילוי של תיקון לגילוי מת בחייו, שזהו מצורע [וכן יש קצת דימוי שמי שאין לו בנים חשוב כמת, ועל אהרן היה דין שימותו כל בניו, ולכן בזה דומה לגילוי צרעת שחשוב כמת] (וכיון שזה בצרעת אדם אז זה חל גם בשאר הצרעות; בפרט ששאר הצרעות הם כהקדמה ובמקום צרעת הגוף: '"אדם כי יהיה בעור בשרו", קשה לפני הקדוש ברוך הוא לפשוט ידו באדם הזה. ומה הוא עושה? מתרה בו תחלה ואחר כן מלקה אותו, שנאמר: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (ויק' יד לד). בתחילה מלקה ביתו. חזר בו, מוטב. ואם לאו, מלקה בגדיו, שנאמר: "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת" (שם יג מז). חזר בו, מוטב. ואם לאו, באים בגופו, שנאמר: "אדם כי יהיה בעור בשרו"' [תנחומא "תזריע" סימן י]). אולי אפשר שבנ"י בגלות זה כעין מיתה (יחזקאל לז,יא-יב), ולכן גלות ומצורע (שחשוב כמת) דומים, שיש הקבלה בין אדם לעולם, ולכן צרעת באדם זה כנגד גלות בעולם (ולכן גם המצורע יוצא לגלות מחוץ למחנות). לכן נרמז בצרעת על הגלויות: '"שְׂאֵת" זו בבל, על שום (ישעיה יד, ד): "ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת איך שבת נוגש שבתה מדהבה". רבי אבא בר כהנא אמר: שבתה מדהבה, מלכות שהיא אומרת מדוד והבא. ר"ש בר נחמן אמר: מלכות שהיא מדהבת פנים של אדם בשעה שבא אצלה. ורבנן אמרי: על שום רישיה דדהב (דניאל ב, לח): "אנת הוא ראשה די דהבא". "סַפַּחַת" זו מדי, שהעמידה המן הרשע ששף כנחש, על שום (בראשית ג, יד): "על גְּחֹנְךָ תלך". "בַּהֶרֶת" זו יון, שהיתה מבהרת בגזרותיה על ישראל, ואומרת להן: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. "נֶגַע צָרַעַת" זו אדום, שבאתה מכחה של זקן. "וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת" לפי שבעוה"ז הכהן רואה את הנגעים אבל לעוה"ב אמר הקב"ה: אני מטהר אתכם, הה"ד (יחזקאל לו, כה): "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם"' (ויק"ר טו,ט). באהרן מתגלה יציאה מגלות, שכך היה במצרים שהלך עם משה לפרעה לדרוש את גאולת ישראל (וגלות מצרים היא כעין באבות שמרמז על הנעשה בהמשך לבנים, שזהו שאר הגלויות), וכן במעשה העגל פעל כדי שלא יתחייבו בגלות: 'רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא פתר קריא באהרן: בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, בתחלה הלכו אצל חור, אמרו לו (שמות לב, א): "קום עשה לנו אלהים". כיון שלא שמע להן עמדו עליו והרגוהו, הה"ד (ירמיה ב, לד): "גם בכנפיך נמצאו דם" וגו', וזהו דמו של חור, "לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה" על אשר עשו (שמות לב, ד): "אלה אלהיך ישראל". ואח"כ הלכו אצל אהרן, אמרו לו "קום עשה לנו אלהים". כיון ששמע אהרן כן מיד נתיירא, הה"ד (שם, ה) "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו", נתיירא מהזבוח לפניו. אמר אהרן: מה אעשה הרי הרגו את חור שהיה נביא, עכשיו אם הורגים אותו שאני כהן מתקיים עליהם המקרא שכתוב (איכה ב, כ): "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא", ומיד הם גולין' (ויק"ר י,ג). ממילא באהרן מתגלה כח לביטול הגלות, ולכן הוא זה שמתגלה דרכו ביטול הצרעת באדם שכנגד הגלויות. אולי גם צרעת היא על חטא לשוה"ר, ובחטא העגל היה גילוי של לשוה"ר, שטענו שמשה מת: "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות לב,א), ובעקבות חטא העגל חזרה המיתה לישראל: 'דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון"' (ע"ז ה,א). אהרן ניסה למנוע את עשיית העגל, ע"י שימשוך זמן שאז משה יחזור ואז לא יעזו לחטוא, וכן יתברר שמה שטענו היה שקר (וכן בדבריו הפנה חג לה' במקום לעגל, שזהו תיקון בדיבור): 'ד"א: "וירא אהרן", מה ראה? אם בונין הם אותו, זה מביא צרור וזה אבן ונמצאת מלאכתם כלה בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו אני מתעצל במלאכתי ורבינו משה יורד ומעבירה לע"ז; ומתוך שאני בונה אותו אני בונה אותו בשמו של הקב"ה, הה"ד (שמות לב, ה): "ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר", חג לעגל מחר אין כתיב כאן, אלא חג לה' מחר' (ויק"ר שם). לכן בגילוי צרעת שזה חטא של לשוה"ר שמביא לעונש שחשוב כמת (שהמצורע חשוב כמת), יש לאהרן כח לגלות תיקון ע"י שהוא פעל נגד העגל שהביא מיתה לעולם, והתגלה בחטא שקשור ללשוה"ר (שטענו שמשה מת) [וכן פעל בדיבורו לבטל את החג לע"ז, שזהו תיקון לחטא דיבור]. לכן באהרן יש את הגילוי של תיקון לצרעת, ולכן דיני הצרעת תלויים בו ובבניו.