"זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (ויקרא יד,ב). 'ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית", וכתיב התם (ויקרא כה) "לצמיתות", ומתרגמינן 'לחלוטין'; ותנן: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה. אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' (ערכין טו,ב). צרעת באה על חטא לשוה"ר, וכן בעונש יש גילוי כנגד זה: 'בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא, ואמרי לה רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא מרבי חנינא, ואמרי לה מרבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא יג, מו) "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"? הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה "בדד ישב" וגו'. אמר רבי יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפרים לטהרתו? אמר הקב"ה: הוא עושה מעשה פטיט, לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט'' (שם טז,ב). לשוה"ר הוא דבר חמור ביותר, עד ששקול כנגד שלושת העברות החמורות: 'תנא דבי רבי ישמעאל: כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים. כתיב הכא "לשון מדברת גדולות", וכתיב בעבודת כוכבים (שמות לב, לא) "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה". בגילוי עריות כתיב (בראשית לט, ט) "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת". בשפיכות דמים כתיב (בראשית ד, יג) "גדול עוני מנשוא". "גדולות" אימא תרתי? - הי מינייהו מפקא?. במערבא אמרי: לשון תליתאי קטיל תליתאי, הורג למספרו ולמקבלו ולאומרו' (שם טו,ב). מודגש שבלשוה"ר יש גילוי של שלושת החטאים החמורים (שדינם יהרג ואל יעבור, וכן עליהם נחרב הבית שיחד עם זה בא הרג גדול), וכן שמביא להרג, לכן מובן שעונשו בצרעת, שמצורע נחשב כמת: 'ותניא: ארבעה חשובין כמת. עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים ... מצורע, דכתיב (במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת"' וכו' (נדרים סד,ב). נראה שמובא שהורג שלושה, וחמור כנגד שלושת העברות החמורות, אולי זה רמז שבלשוה"ר יש חומרה כ"ך גדולה שפוגם בכל המציאות; שבעולם יש גילוי של מקום זמן ואדם, אותם צריך לקדש, והוא בחומרת חטאו פוגם בשלושת גילויים אלו, שפוגם בכל העולם בחטאו. לכן הלימוד של ר' יוסי בן זימרא זה מהנאמר 'לצמיתות' - "והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה,כג) שנאמר במצוות יובל; וביובל יש גילוי של זמן - שנת היובל (וכאן נאמר שהארץ לא תמכר מכירה לעולם), וגילוי אדם - שיוצאים העבדים לחירות (וכאן נאמר "כי גרים ותושבים אתם עמדי", שזה נאמר על האדם), וגילוי מקום – שהארץ שובתת וחוזרת לבעליה (וכאן נאמר: '"והארץ לא תמכר" - (ת"כ) ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל, שלא יהא הלוקח כובשה' [רש"י]). נראה גם שממית שלושה כנגד שלושת הפגימות שעושה: המספר עצמו מספר במקום נסתר שלא ישמעו אותו מספר – זהו גילוי של מקום, השומע שומע וכועס ונוטר טינה בליבו עד שאח"כ יפגע במי שסיפרו עליו – זהו גילוי של זמן, האדם שסיפרו עליו את הדבר הרע, שלכלכו עליו וביישו אותו – זה גילוי של אדם. נראה שגם בשלושת העברות יש דגש על צד מסויים בכל אחד מהם: בעבודה זרה מחשיב את העולם הגשמי כאלוה במקום את הקב"ה, שזהו פגם במקום. בשפיכות דמים רוצח אדם, שזהו גילוי של אדם. בגילוי עריות חוטא בדבר שמביא חיים לעולם בהמשך, ואף פעמים שאסור משום דבר שנעשה במשך הזמן (כקרובי אשתו וכדו', שזה בעקבות שנישא לה, וקודם לזה לא היו אסורים עליו), ולכן זהו גילוי של זמן. בצרעת ישנם שלושה סוגי צרעת – צרעת אדם, צרעת הבגד וצרעת הבית. צרעת האדם כנגד גילוי אדם, צרעת הבית כנגד גילוי מקום (שהבית עומד במקום), וצרעת הבגד כנגד זמן, שמשנים את הבגד ע"פ הזמן (חורף או קיץ, יום חול או יום חג). גם בעונש מתגלה כנגד השלושה: "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג,מה-מו). יש גילוי של זמן שבו הוא צרוע וטמא ("כל ימי אשר הנגע בו יטמא"), יש גילוי של מקום – שיושב מחוץ למחנה ("בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"), ויש גילוי של אדם – בצרוע עצמו שבגדיו פרומים וראשו פרוע וכו' (וכן קורא לאנשים להתרחק ממנו: '"וטמא טמא יקרא" – משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו (מ"ק ה)' [רש"י]). אולי גם בטהרתו נרמז – "וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב" (ויקרא יד,ד). '"ושני תולעת ואזוב" – מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב. "עץ ארז" – מקל של ארז. "ושני תולעת" – לשון של צמר צבוע זהורית (ב"מ כט)' (רש"י). שעץ הארז הוא חזק ועומד במקום – כנגד מקום, צמר צבוע האדם לובש כבגד – כנגד אדם, אזוב הוא צמח חלש ולכן כעין זמני – כנגד זמן (אולי גם שתי ציפורים שאחת מתה ואחת חיה, כעין רמז שאנו ארעיים בעולם [וכציפור שעפה כרמז כעין עף מהר מהעולם (כעין חלום שעף): ”כחלום יעוף ולא ימצאוהו” (איוב כ,ח). '"כחלום" – והרי הוא כחלום אשר יעוף בעת היקיצה כן יעוף הוא מן העולם והדורשים אחריו לא ימצאוהו' (מצודות]). אולי כנגד חומרת הגילוי בשלושת אלו מובא: 'ואמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים, שנאמר (תהלים עג, ט) "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ". אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבן, כתיב הכא "אותו אצמית", וכתיב התם (איכה ג, נג) "צמתו בבור חיי וידו אבן בי". ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תיקרי אותו לא אוכל אלא אתו לא אוכל' (ערכין טו,ב). שראוי לסוקלו באבן – כנגד אדם (שיסקל), אין הקב"ה יכול לדור אתו בעולם – כנגד מקום (העולם), ומגדיל עוונות עד לשמים כעין רמז שזה הולך ומתגלגל, שמספרים מאחד לשני עד שממלאים כל העולם כולו בלשוה"ר (שזהו "ולשונם תהלך בארץ"), שזה נעשה במשך זמן – כנגד זמן.