"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב,ג). 'ולמה התינוק נימול לשמונה ימים? שנתן הקב"ה רחמים עליו, להמתין לו עד שיהא בו כחו. וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה. מנין? שנאמר (ויקרא כב, כז): "וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה" וְגוֹ'. ולא עוד אלא שאמר הקב"ה (שם, כח): "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד". וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות, מנין? שנאמר "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ"' (דברים רבה ו,א). חז"ל מביאים דימוי בגילוי רחמים של הקב"ה על האדם ועל החיות (על השאלה המתבקשת, שכאן נאמר ששילוח הקן זה בשל רחמי הקב"ה, ואילו בגמ' נאמר שאין זה בשל רחמים אלא גזרות [ברכות לג,ב]? ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א שמביא [ומרחיב, ב'בשערי הארץ' - 'שילוח הקן וטעמי המצוות'] שיש להבדיל בין תפילה ללימוד, ועוד תרוצים). בפשטות זה נאמר כגילוי של רחמי הקב”ה, אולם נראה שיש גם בעומק רמז שיש קשר בין ברית המילה והקרבנות (אמנם מובאים עוד דברים [כיון שבפשט מדובר על גילוי הרחמים אז מביאים עוד מצוות] אולם זה הכי דומה [מצד הזמנים], וכן בו החל המדרש והשאר תוספות כך שמשמע שהוא העיקרי). שיש דימוי במעלה בין ברית המילה לקרבנות: 'א"ר יצחק: נאמר במילה עבודה, ונאמר בקרבנות עבודה, מה עבודה האמורה בקרבנות דמים, אף עבודה האמורה במילה דמים. למה "זרע יעבדנו"? כיון שאדם מטיף טיפה אחת של דם היא חביבה לפני הקב"ה כקרבנות. לפיכך נגלה הקדוש ברוך הוא על אברהם כשמל כשם שנגלה בקרבנות, שנא' (ויקרא ט) "שור ואיל לשלמים לזבח" וגו' "כי היום ה' נראה אליכם"' (תנחומא "וירא" סימן ו). בנוסף, יש קשר עמוק בין קרבנות וברית המילה, שלכן אפילו דרשו על בגדי הכה"ג: 'מפני מה כה"ג משמש בשמנה כלים? ר' חנניה חברון דרבנן אמר: כנגד המילה שהיא לח' ימים, על שם (מלאכי ב, ה) "בריתי היתה אתו"' (יר' יומא ז,ג); כך שזה מהותי בגילוי בכהנים שיש בהם גילוי של ברית המילה (כמו שמתגלה בכה”ג שהוא גדול הכהנים, וכן בפס' זה נאמר על אהרן לאחר שקודם נאמר שנעשה עמו ברית להיות כהונה לו ולזרעו אחריו [מצודות; מלאכי ב,ד], כך שזה מלמד על כל הכהנים). בזכות הקרבנות העולם עומד: 'א"ר יעקב בר אחא אמר רב אסי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ' וכו' (תענית כז,ב). 'א"ר אסי לפי שאלמלא מעמדות - עיסקי קרבנות שישראל עושין' וכו' (רש"י); וכן נאמר על ברית המילה: 'גדולה מילה שאילמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה" וגו'' (נדרים לב,א [גם במשנה נדרים ג,יא נאמר בדומה, רק ששם נאמר על בריאת העולם]). (ביציאת מצרים היה שילוב של דם המילה עם דם קרבן הפסח: 'והיו לוקחים דם מילה ודם פסח, והיו נותנין על משקוף בתיהן; וכשעבר הקב"ה לנגוף את מצרים וראה דם הברית ודם הפסח, נתמלא רחמים על ישראל, שנאמר "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי”' [פרקי דר"א,כט], כך שמשמע שיש קשר ביניהם שלכן חיברו ביניהם). בקרבנות יש עניין שהאדם שמביא את הקרבן יחשוב שמה שנעשה לבהמה (שממיתים אותה) היה צריך לבא עליו, וכך חוזר בתשובה ללכת כרצון ה'; כך גם בברית המילה התינוק שנימול נמצא בסכנה (שנעשה בזה חיתוך שיכול לבא לסכנה), וזה מסמן בו ומלמד לסובבים אותו ללכת כרצון ה' אפילו אם צריך להגיע לידי סכנה (אם צריך, במקום שהתורה מצווה). בפשט המדרש מדובר על גילוי רחמים, כך שאפשר גם רמז שבעשיית ברית מילה נעשה הבאת רחמים גדולים על העולם (כמו בקרבנות שמכפרים לעולם). כמו שמובא במדרש: ' … עוד שרצה ללמד סניגוריא על ישראל, כיון שהוא משתתק אומר לו הקדוש ברוך הוא: מיכאל נשתתקת, ואין אתה מלמד זכות וסניגוריא על בני שאני מדבר עליהם צדקה ומושיעם? שנאמר (ישעיה סג א) "אני מדבר בצדקה רב להושיע”. ובאיזה צדקה? … רבי לוי אמר: בזכות המילה. כתיב הכא (דניאל יב טו) "בעת ההיא ימלט עמך”. וכתיב התם (יהושע ה ב) "בעת ההיא אמר ה' אל יהושע"' (שוח"ט, כ). (אולי גם רמז בפדר"א: 'עמד אליהו וברח מארץ ישראל ונמלט, שנאמר "ויקם ויאכל וישתה”. נגלה עליו הקב"ה ואמר לו: מה לך פה אליהו? "קנא קנאתי”. אמר לו הקב"ה: לעולם אתה מקנא?! קנאת בשטים על גלוי עריות, שנ' "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן”, וכאן אתה מקנא, חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין מושב כבוד למלאך הברית, שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית, שנ' "ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא" וגו'' [פדר"א, כט]. משמע שבזה מוכיחים לאליהו שהוא הקנאי הגדול שאנו עושים את רצון ה' ובכך מבטלים את קנאתו, כך שיש בזה ביטול גילוי קטרוג בעולם. בנוסף נאמר שבזכות דם פסח ודם ברית המילה נגאל [פרקי דר”א,כט]). ברמב"ם מובא בטעם לקרבנות שזה כדי להרחיק מע"ז (מורה נבוכים ג,לב; ובפרק מו), ועל המילה מסביר שזה כדי למעט מתאווה יתרה לעריות (שם, מט); והנה מובא שבנ"י עבדו ע"ז בשביל תאוות עריות: 'אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' וכו' (סנהדרין סג,ב), ממילא יוצא שמברית המילה מתגלגל כח להתגבר על ע”ז, שזה גם טעמם של הקרבנות. בקרבנות יש קשר עמוק לעקידת יצחק, שהיא שיא הקרבנות (ולכן נותנת בהם מעלה יתרה); לכן נאמר כאילו שיש את אפרו של יצחק במקום המזבח: 'ור' יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום' (זבחים סב,א [ובדומה מובא בתנחומא שהקב"ה מחשיב זאת כך (תולדות סימן ז): 'רבנן אמרי: רואה את אפרו כאלו הוא צבור על גבי המזבח']). והנה השורש לעקידת יצחק קשורה בברית המילה: 'ר' לוי אמר: "אחר" דבריו של ישמעאל ליצחק. אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצות, שאתה מלת בן שמנת ימים ואני בן שלש עשרה שנה. אמר לו: ובאבר אחד אתה מגרה בי?! אם אומר לי הקב"ה זבח עצמך לפני אני זובח, מיד "והאלקים נסה את אברהם"' (סנהדרין פט,ב). לכן יש קשר עמוק בין הקרבנות וברית המילה. קרבן זה מלשון קירוב, שמקרב את האדם והעולם כולו לה' (שבקרבן יש גילוי לכל העולם, שבו דצח"מ: דומם – מלח, צומח – נסכים, חי – בהמה\עוף, מדבר – הכהן\בעל הקרבן. שאת הכל מעלים בקדושה לה', להפוך את העולם כולו למקום שכינה לה'), שמתקן את העולם כולו להשראת שכינה, גם במילה אנו מציינים בדומה לזה שהאדם הישראלי תפקידו לתקן את העולם לשכינת ה', שזהו ברית המילה בה אנו מסמנים את עצמנו כבנ"י ממשיכי האבות בגילוי שם ה' בעולם. שבברית המילה אנו מסירים את הערלה, שערלה זה אטימות (כמו שמביא רש"י בערלה [ויקרא יט,כג]) ועניין של ריחוק (אונקלוס שם), שכך בברית המילה אנו מסירים את (הערלה, את) האטימות מקדושה שמרחיקה מה'. בברית אנו מסמנים שכל מהותינו זה להיות בנים עבדים לה', לכן מובן שבברית יש עניין של גילוי שבת, שזה גילוי הקדושה בעולם כולו (שנברא בשבוע הבריאה; ובפרט שמראה שאנו בנים לה' שלכן אנו מתנהגים כמותו – שובתים בשבת), וזה דומה לקרבן שיש בו גילוי של שבת: ' … כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, לא תביאו לפני קורבן עד שתעבור עליו השבת, שאין שבעה בלא שבת, ואין מילה בלא שבת. אמר רבי יצחק: "משפט אדם ומשפט בהמה”. "משפט אדם” - "וביום השמיני ימול" (ויק' יב ג). "ומשפט בהמה" - "ומיום השמיני והלאה ירצה" (שם כב כז)' (תנחומא "אמור" סימן יב). (אולי רמז בפס': “דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה" [ויקרא יב,ב-ד], כרמז שנטהרת בשביעי, ובהמשך נאמר על קרבה למקדש, וביניהם יש את ברית המילה, כרמז שמתקן את העולם ומעלהו מטומאה לטהרה עד הקדושה השלמה כמתגלה במקדש; וכן רמז שיש קשר בין ברית המילה לקרבנות ולכן סמוכים).