תהליך יציאת מצרים היה בארבעה שלבים שכנגדם ארבע לשונות הגאולה: "לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (שמות ו,ו-ז). ' ... אוציא "אתכם מתחת סבלות מצרים", שמציין סבל העול הקשה שהכביד עליהם שלא לתת להם תבן שזה נבטל תיכף כשהתחילו המכות לבא על פרעה. ואח״כ "והצלתי אתכם מעבודתם", שאחר מכת בכורות נפסק העבדות לגמרי כי נעשו בני חורין ויצאו מן הארץ. ובכ״ז לא היתה עדיין הגאולה שלמה כי מצרים רדפו אחריהם, ועז״א "וגאלתי אתכם" שזה היה כשטבעו המצריים בים שאז נגמרה הגאולה, כמ״ש "ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים", וזה היה "בזרוע נטויה" בנסים מפורסמים, וגם היה "בשפטים גדולים" להעניש המצריים במה שטבעו בים סוף שהיה משפט מדה כנגד מדה כמ״ש "כי בדבר אשר זדו עליהם". "ולקחתי" – ... מתן תורה שאז אקח אתכם לי לעם' (מלבי"ם). שלושה דברים היו בעונש למצרים, שזה הצד הפיזי, כעין חזקה (3), שמצרים הכבידו מאוד את כוחם הפיזי עלינו בשיעבוד עד שזה ממש השפיע עלינו, ולכן שלושה חלקים כביטוי חוזק לבטל את השפעתם הפיזית; ואז בא החלק הרביעי שהוא הרוחני, מתן תורה, שנטמאנו מאוד במצרים בעקבות השעבוד הפיזי ולכן לאחר ביטולו מגיע השלב לגילוי הרוחניות שבנו. אולי זה כנגד שבבנ"י יש גילוי של ארבעה בנים (שמספרים להם על יציאת מצרים בליל הסדר, אבל זה כנגד שיש ארבעה סוגי אנשים ביחסם לה') כמו שאנו אומרים בהגדה: 'כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל' וכו' (וקודם נאמר 'בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא', כרמז שאותם ארבעה בנים שמתגלים בתורה זה גילוי של היחס שלהם לה' ותורתו). (הלשון הראשונה כנגד התחלת המכות,) בהתחלת המכות בנ"י היו שקועים לגמרי בטומאת מצרים (ואף כנראה היו בכעס והתעלמות מהקשר לה', שלא חשבו שיגאלו עכשיו ע"י ה', כמו שטענו השוטרים נגד משה ואהרן, עד שאף משה טען לה' למה הרע להם: "ויאמרו אלהם ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו. וישב משה אל ה' ויאמר אדנ'י למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" [שמות ה,כא-כג]), [ששקעו במ"ט שערי טומאה] עד שרוב בנ"י היו כ"ך רשעים עד שארבע חמישיות מבנ"י לא היו ראויים לצאת ממצרים ומתו במכת חושך ('ד"א, "חמושים" - מחומשים, אחד מחמשה יצאו, וד' חלקים מתו בשלשת ימי אפילה' [רש"י; שמות יג,יח (וכן מוזכר ברש"י שם י,כב)]), וזהו כנגד הרשע שמתנגד לקשר לה', ואנו אומרים לו שאילו היה במצרים לא היה יוצא ('וּלְפִי שֶׁהוצִיא אֶת עַצְמו מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמור לו: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלא לו. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לא הָיָה נִגְאָל'). (הלשון השניה כנגד מכת בכורות) במכת בכורות יצאנו ממצרים, ועדיין היו שקועים ב-מ"ט שערי טומאה, אלא שכבר התגלה במכות מצרים כנגד שלושה יסודות באמונה, שהם האמונה במציאות ה' (ב-דצ"ך), בהשגחתו (ב-עד"ש), ושהוא בעל היכולת (ב-בא"ח. ולאחריהם ה' ירד במכת בכורות והכה את מצרים, והם שלחונו מארצם), ולכן כביכול יש לשני הצדדים, לטומאה ולקדושה (שאם היו מעיינים במכות היו לומדים להאמין בה', ומצד שני עדיין היו קשורים לטומאת מצרים), ולכן זה כנגד אותו בן שאינו יודע לשאול, כעין שהוא מבולבל ולא יודע מה לעשות; ולכן אנו פותחים לו למושכו ולכוונו לדרך הישר, שמספרים לו בזמן שיש את המצה והמרור לפנינו, שה' הוציאנו ממצרים, להדגיש לו את האמונה בה' ושגאלנו כדי ללכת אחריו, שזהו לקיים את המצוות כמו המצה ומרור (' ... "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". ... אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרור מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ'. '"בעבור זה" - בעבור שאקיים מצותיו כגון פסח מצה ומרור הללו' [רש"י; שמות יג,ח]). (הלשון השלישית כנגד קריעת ים סוף) בקריעת הים היתה התגלות יד ה' שכולם ראו וזיהו את גילוי ה': '"זה א'לי" - בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע; ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' (רש"י; שמות טו,ב), ורצו להדבק בה' - במידות ובמצוות: 'דתניא: "זה א'לי ואנוהו" - התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו, בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין. אבא שאול אומר: "ואנוהו" - הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום' (שבת קלג,ב). אולם עדיין לא קיבלו את התורה כך שלא ידעו עדיין איך בדיוק להידבק בה' ובמצוותיו. לכן זהו כמו הבן התם שאומר 'מה זאת' (כעין אותו מספר אותיות שיש ב- 'זה א'לי' [ואף בחיבור ל+י= מ, יוצא אותם אותיות וחסרה רק האות ת', כרמז שעדיין לא הצטוינו בכל המצוות (ש-ת' זו האות האחרונה, כעין רמז להכל עד הסוף), אלא רק יצאנו ממצרים כעין לאחר ת' שנות גלות]) שמתייחס בחיוב לתו"מ (שרואה שאנו מקיימים) ורוצה להתחבר אבל אינו מספיק חכם, שאין בו מספיק דעה ולכן לא יודע הרבה, כמו שישראל לא ידעו הרבה איך להידבק בה' ותורתו. ועונים לו "בְּחוזֶק יָד הוצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", שיצאנו ממצרים מעבדות, כדי להיות עבדי ה', שמחזקים בו את הקשר לה' (ואף רמז "יד" כרמז לקריעת ים סוף שהיתה ב"יד" - "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים" [שמות יד,לא], לעומת המכות שהיו באצבע - "אצבע אלקים הוא" [שם ח,טו]). (הלשון הרביעית כנגד מתן תורה) במתן תורה קיבלנו את כל התורה והמצוות הרבות, ולכן זהו כבן החכם - הצדיק. שכך לשונות הגאולה כעין העליה בדרגות, מהתחתית שהינו בשעבוד מצרים במ"ט שערי טומאה עד למתן תורה שהינו במעלת קדושה עליונה (שהינו כמלאכים [ע"ז ה,א. עד שחטאו בעגל]). וכך אנו באים ומקרבים את כל הבנים, ואומרים ופועלים על כולם להתחבר לעליה שלמה לקדושה כמו שהתגלה ביציאת מצרים. נראה שכיון שחטאנו בעגל נפלנו ממדרגתינו ולכן נעשה בנו שעבוד מלכויות; לכן נראה שבשעבוד מלכויות יש כנגד סוגי הלשונות והבנים (כיון שזה כגילוי עונש על שפגמו בשלמות העניין של יציאת מצרים כולה שהסתיים במתן תורה). ולכן בארבעת הכוסות בליל הסדר יש גילוי כנגד ארבעת לשונות הגאולה, וכנגד הכוסות בסיפור שר המשקים ויוסף (שמשם החלה להתגלגל גלות מצרים, שיוסף עלה לגדולה במלכות ולכן בנ"י ירדו למצרים ברעב), וכנגד ארבעת המלכויות, והגאולה בסוף שמתגלית בארבע כוסות שאנו נגאלים והאומות נענשות (יר' פסחים י,א), כיון שגאולת מצרים היא היסוד לגאולה מהגלות, ולכן מתגלה בדומה לגלות מצרים שבהם השתעבדנו ונגאלנו, כך גם בשאר הגלויות נגאלנו ונגאל תוך שהם נענשים (כמו ביציאה מגלות מצרים); שכך מסמנים בליל הסדר שהינו עבדים משועבדים למצרים ונגאלנו (שלכן גם אוכלים מרור שהוא כנגד הגלות, וכן מספרים שהינו עבדים במצרים, שגם סיפור הגלות הוא חלק מסיפור הגאולה בליל הסדר), וכך יהיה במשך הדורות בגלויות בארבעת המלכויות. אולם בעומק יש גם קשר בין מצרים ושאר הגלויות, כיון שגלינו בהם בשל הפגם בשלמות הגאולה ממצרים, ולכן אנו פועלים בליל הסדר לעשות חיבור שלם ליציאת מצרים ובכך להשפיע גם כח לגאולה השלמה מהמלכויות (שזהו ארבעת הכוסות שכנגד הכוסות שנאמר לעתיד לבא - שהאומות יענשו ואנו נגאל). גלות בבל פעלה בהגליה מהארץ (והשתמשה בחכמים לטובת שלטונם), שזה כעין דומה לבן החכם שהוא קשור לתורה, שירדו בגלות בבל גדולי החכמים (גיטין פח,א), וכן מתן תורה היה מחוץ לא"י (ולכן זה בלשון הרביעית, שכנגד מתן תורה שהיא כנגד הבן החכם); אולם עיקר התורה זה בארץ (ספרי עקב,מג) ולכן החכם אומר "אתכם" כעין רמז שמצד השורש (אלמלא משום "הציבי לך ציונים" שחייבים בחו"ל) לא היה מחוייב בתורה. גלות פרס ומדי פעלה נגד הגוף (להרוג), שזה כנגד הבן התם שאין בו חכמה, שלא יודע מה לעשות כדי להיפטר מהצרה (עד שמרדכי ואסתר הורו לצום ופעלו להצלתם), וכן כשחזרו לארץ בתחילת בית שני לא ידעו טוב את התורה; ואף אין שכלו חריף כך שכעין מתגלה גופו כעיקר, ואת זה (את הגוף) ניסה המן לחסל (וכך כנגד הלשון השלישית של קריעת הים, שרדפו אחריהם כדי להרוג בהם [כמו שאמרו ישראל: "ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" (שמות יד,יא)], וכן רדפו כדי לקחת אותם חזרה לעבדות - לשעבד את גופם [שזהו דגש על הגוף שנגדו פועלים, וכן בשעבוד היו גם כאלו שמתו] ואף בקריעת הים היו בסכנת טביעה עד שנקרע הים). גלות יון פעלה נגד התורה, ולכן זה כנגד הבן שאינו יודע לשאול, שהוא מנותק מסביבו, כמו שפעלו היוונים לנתקנו מהתורה שמדריכה את חיינו בכל הנעשה מסביב, והיו רבים מאוד שהתיוונו, ואפילו הכהנים שעבדו במקדש הושפעו מהם (וכך כנגד הלשון השניה, של מכת בכורות שכנגד הבן שאינו יודע לשאול. ויון אמרו לרשום על קרן השור שאין להם חלק באלוקי ישראל [ב"ר ב,ד], וכן לסמל על הפתחים לע"ז [מדרש מעשה יהודית. ובמגילת תענית ב,כז] כעין היפך ממכת בכורות שנעשתה בפסח בו לקחנו שה ובו הצהרנו שאנו לה' ושמנו על פתח הבית, על המשקוף ומזוזות הבתים, את הדם לבטא את חיבורנו לה'). גלות אדום פעלה בכל הכוחות (הגליה, רצח והרחקה מהדת) שכך כעין גילוי הבן הרשע, שאין בו כלל קשר לתורה (- ריחוק מדת), ולא היה יוצא ממצרים לארץ (- כהגליה בחו"ל), והיה מת שם במכת חושך (- כרצח) (והיא שיא קושי הגלות, כעין שכנגד הרשע זו הלשון הראשונה שבתחילת המכות, שהיו אז בסבל קשה של שעבוד ואי נתינת תבן).