התורה מתייחסת בפסח לארבעה בנים, כמו שאומרים בהגדה של פסח: 'כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּורָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול. חָכָם מָה הוּא אומֵר? "מָה הָעֵדות וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלקינוּ אֶתְכֶם". וְאַף אַתָּה אֱמור לו כְּהִלְכות הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקומָן. רָשָׁע מָה הוּא אומֵר? "מָה הָעֲבודָה הַזּאת לָכֶם". לָכֶם - וְלא לו. וּלְפִי שֶׁהוצִיא אֶת עַצְמו מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמור לו: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלא לו. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לא הָיָה נִגְאָל. תָּם מָה הוּא אומֵר? "מַה זּאת"? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוזֶק יָד הוצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". וְשֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול - אַתְּ פְּתַח לו, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". יָכול מֵראשׁ חודֶשׁ? תַּלְמוּד לומַר "בַּיום הַהוּא". אִי בַּיום הַהוּא יָכול מִבְּעוד יום? תַּלְמוּד לומַר "בַּעֲבוּר זֶה" - בַּעֲבוּר זֶה לא אָמַרְתִּי, אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרור מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ' (הגדה של פסח). ההתייחסות היא לכל הבנים כיון שמהות יציאת בנ"י ממצרים היא להיות אומה של עבדי ה', ולכן זה כולל את כולם, כל הבנים. לכולם אנו מתייחסים לפסח כדי לקרבם לה' (שאף לרשע מתייחסים כדי לקרבו, שמקהים את שיניו כדי להחזירו למוטב. כעין דברי הרב חרל"פ שמדגישים שדווקא אם היה שם - במצרים לא היה נגאל, אבל עכשיו זה שונה. שיוצא מדבריו של הרב חרל"פ שאומרים לו שיכול לשוב למוטב, ממילא זהו כאמירה שבאים לקרבו). לכן מובן שקודם נאמר 'בָּרוּךְ הַמָּקום, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּורָה לְעַמּו יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא', (שבפשט זה שקיבלנו תורה ובה התייחסות לארבעה בנים, ולכן מיד מביאים כנגד מי דיברה התורה, אולם אולי) כרמז שהתורה קשורה לכולם, לכל ארבעת הבנים, שכולם מיועדים לגלות ע"י התורה את גילוי ה' בעולם. לכן גם אחרי הבנים נאמר: 'מִתְּחִלָּה עובְדֵי עֲבודָה זָרָה הָיוּ אֲבותֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקום לַעֲבדָתו' וכו', שזה חל על כולם, שכולנו עכשיו עבדי ה' ובאים לבטל את הע"ז מהעולם, ומתקנים את העולם ע"י התורה (שהיא ההיפך מע"ז). אולי בזה יש רמז שגם במצוות הפסח שקשור לביטול ע"ז יש קשר לכל המשפחה, שכולם באים לבטל את הע"ז, שכולם אוכלים את הפסח שהוא הע"ז של מצרים. אולם גם אוכלים מצה שיש בה רמז לקדושה ההיפך מחמץ שמרמז לע"ז, אולי זהו רמז שמספרים לבן שאינו יודע לשאול 'בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרור מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ', שיש מצה שהיא קשורה לביטול ע"ז שמתגלה בחמץ; ומרור כנגד השיעבוד ששם נטבע בנו הסלידה מהטומאה ויצה"ר, שהתגלה במצרים שהיו טמאים עמוק בטומאת ע"ז ולכן הרעו לנו כ"ך. אולי לכן כנגד זה מתגלים בביטול החמץ ארבע מצוות, כנגד ארבעת הבנים, כעין גילוי של ביטול ע"ז ע"פ המתגלה בהקשר לכל בן (שלכל אחד מבנ"י יש שליחות מיוחדת בתיקון העולם, ולכן נרמז ביטול חמץ כנגד כל בן). כנגד הבן החכם, שהוא צדיק ומתקן את העולם, שמקיים את דבר ה', כנגדו זהו מצוות עשה להשבית את החמץ שפועל בגילוי תורה ומצוותיה לתיקון כל העולם, שזהו "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם" וגו' (שמות יב,טו). כנגד הבן הרשע שהוא חוטא, נאמר איסור שלא לאכול חמץ, כנגד שהוא מתחבר לטומאה, אוכל בחטא, שזהו "כל מחמצת לא תאכלו" (שמות יב,כ), "ולא יאכל חמץ" (שם יג,ג), שאוסרים עליו לעשות את מעשיו הרעים. כנגד הבן התם, שהוא לא מבין כ"ך רק רואה שמשהו שונה ולכן שואל 'מה זאת', כנגד זה נאסר ראית החמץ, שזהו "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבולך" (שם,ז). כנגד הבן שאינו יודע לשאול, שזה נראה כעין שלא מתייחס למה שנמצא וקורה סביבו (או בפשטות הוא לא יודע איך להתייחס למציאות סביבו), נאסר מציאות החמץ, שזהו "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" וגו' (שמות יב,יט). אולי לכן איסור בל יראה ובל ימצא זה מהערב, כעין כנגד שמספרים לבן שאינו יודע לשאול דווקא בלילה: 'תַּלְמוּד לומַר "בַּעֲבוּר זֶה" - בַּעֲבוּר זֶה לא אָמַרְתִּי, אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרור מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ', והבן התם הוא לא רחוק מהבן שאינו יודע לשאול (שגם אצלו השאלה מצומצמת) ולכן גם בל יראה ובל ימצא הם איסור שנראים קרובים (שהם איסורים בהמצאות החמץ), ולכן שניהם כעין קרובים, ולכן האיסור של שניהם מתחיל מהלילה. לעומת זאת (מדאורייתא) האיסור אכילה וחובת הביעור חלים מחצות יום י"ד, כעין שהם שונים, שיש בהם גילוי חזק (ששואלים בהרחבה) ולכן בחכמתם יכולים עוד להקדים ולפעול לחברם לקדושה (אמנם כמובן שהמצוה בסיפור יציאת מצרים זה דווקא בליל הסדר ולא קודם). [אולי כרמז במצוות השבתה נאמר בפס' "והיה היום הזה לכם לזכרון וחגתם אתו חג לה' לדרתיכם חקת עולם תחגהו. שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם" (שמות יב,יד-טו), שמובא גילוי של מצוות וחיבור לה', כרמז לחכם - הצדיק. במצוות איסור אכילת חמץ נאמר " ... כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ. כל מחמצת לא תאכלו" (שם,יט-כ), שמקושר לכרת, כרמז לחוטא - לרשע (אמנם בפס' הכרת זה ההמשך שנאמר בבל ימצא, אבל זה חל על מי שאוכל, ולכן כעין מרמז דווקא לאיסור אכילה). וכן בפס': "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ" (שם יג,ג), כעין רמז לרשע, שאם היה במצרים לא היה יוצא. באיסור בל ימצא נאמר: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ" (שם יב,יט), כרמז כעין גר שעדיין לא יודע ולא נעים לו לשאול, ולכן לא שואל אלא אומרים לו מה לעשות, כבן שאינו יודע לשאול. באיסור בל יראה נאמר: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך" (שם יג,ז), שמבדיל בין שאור לחמץ, כך שמרמז שיש בו קצת דעה להבדיל, ולכן כרמז לתם שרואה שנעשה משהו שונה]. שיש גילוי בביטול חמץ לכל סוגי בנ"י, שכולנו יחד שייכים בביטול ע"ז וגילוי שם ה' בעולם.