'"צו את אהרן" (ויקרא ו,ב). פירש רש"י: אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס. שמעתי מהאר"י הקדוש הגבור כבוד קדושת אבי אדוני זקני מורי ורבי הגאון הקדוש רבן של כל בני הגולה רבינו הקדוש היהודי זצוקלה"ה זי"ע ועכי"א על הרש"י בפרשת צו: אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס; ואמר שהנה לחמשה חושים כיסים, דהיינו חוש הראיה עפעפי עיניו, לחוש השמיעה יש האליה מהאוזן, ולחוש הדיבור יש שפתים, ואפילו לחוש הריח יש כיס כמובן, להמחשבה יש חסרון כיס - שדבר הרוחני אין לו כיס וגדר הגשמי לכן ביותר צריך הכתוב לזרז עליו, ע"כ. וכמדומה שסיים עוד שהעולה היא על המחשבה, וגם מחשבה פוסלת בקדשים, לכן הזהירה התורה הקדושה במקום זה' (היהודי הקדוש פרשת "צו"). נאמר זירוז בקרבן עולת התמיד, שבקרבן זה (כמו בשאר קרבנות העולה) יש תיקון למחשבה שבאדם (וכאן שזה עולת ציבור זה השפעה לכל האדם שבעולם, בהיותו קרבן ציבור). הוא מוקרב בבוקר ובערב, שיש הבדל בין הניסיונות שבמחשבה בין היום והלילה, שביום המחשבה מושפעת ממה שנפגש איתו ישירות, ובלילה המחשבה מושפעת מהזיכרון ממה שהיה קודם, ולכן בשל שיש שוני מסויים אז מקריבים קרבן בזה ובזה כנגד המחשבה. או שעיקר המחשבה זה ביום שהאדם פעיל ועליו לתקן את העולם שזה יחד עם מחשבה, שהקלקול בעץ הדעת נבע מהפגיעה בדעת. לעומת הלילה שהאדם ישן, וגם מה שמחשבתו באה לו בשינה זה ע"פ מה שחשב ביום (וכמותו זהו אברים שנשרפים בלילה ממה שהוקרב ביום), וגם כשהוא ער הוא לא פעיל כ"ך בתיקון העולם כמו ביום; לכן בלילה יש הקטר חלבים ואברים שנעשו ביום, שזהו כהמשך כח מהיום שהוא העיקר. לכן יש קרבן בתחילת הבוקר בתמיד של שחר, ובסיום היום בתמיד של בין הערבים, כהקפת היום בכח תיקון המחשבה. תיקון המחשבה נעשה בעיקר ובמיוחד ע"י לימוד תורה שמיישר את המחשבה לרצון ה', לכן נרמז כאן על התורה (ועל מחשבה הישרה - הבנה הישרה, ששגגת תלמוד שעולה זדון), כמו שמביא בעה"ט: '"צו את אהרן" – מה כתיב לעיל מיניה -  "לאשמה בה צו את אהרן" לומר שיהיו זריזין בתורה ומצות ששגגת תלמוד עולה זדון. "משה לאמר צו את" – סופי תיבות: תורה, צוה אותם שיעסקו בתורה. "זאת תורת העולה הוא העולה" – לומר כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. הקרבנות נקראים אשה והתורה נקראת אש, שנא׳ "הלא כה דברי כאש". "מימינו אש דת למו" - אותיות תלמוד'. בנוסף, גם נאמר "מוקדה" עם מ' קטנה, כרמז למתן תורה שהיה ארבעים יום, שבעומק הקרבנות, ובפרט בקרבנות עולה, ובדגש על עולת תמיד (שהוא כל יום, ולכן מתגלה כנגד שמשה היה ארבעים יום בסיני) יש גילוי קטן של מתן תורה, שבא לחבר לדעת תורה - שהמחשבה תהיה כרצון ה'. "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העלה והקטיר עליה חלבי השלמים. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (פס' ה-ו). נאמר שהאש תהיה תמיד במזבח, ואש רמז לתורה ("הלא כל דברי כאש"), שיש גילוי ללימוד תורה כל הזמן: 'והא"ר אלעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיהו לג, כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי"' (פסחים סח,ב), שבזה שם חיבור בעולם לה', בדעת ישרה כרצון ה' בבריאה, וכך נותן כח לעולם לעמוד ולא ליחרב בשל ריחוק מדעת ה' בעולם כמו שנעשה בעץ הדעת, וכנגדו גם במזבח נאמר שתהיה אש תמידית כנגד גילוי התורה, וזה קשור גם לקרבן התמיד (שקשור למחשבה - דעת), ולכן נאמר בסמוך עריכת העולה ושהאש לא תכבה. ונאמר שהאש לא תכבה וביעור עצים: "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער עליה הכהן עצים" כרמז שמתקן באש תמיד את הדעת, ובכך מכלה את הדעה המעוותת שנתנה בנו בעץ הדעת, והופך את כל הדעת למחשבה ישרה כרצון ה'. אולי ברמז שבפשט היה צריך זירוז לכהנים על עולת התמיד בשל חסרון כיס שיהיה בהמשך הדורות, שזהו בזמן המלחמה ביוונים ובמלחמת האחים החשמונאים ובמרד הגדול (ראה 'תורת המקרא' "צו" למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), שבכל אלו יש גילוי של בעיות במחשבה, שנלחמו ביוונים ובמתיוונים שדעתם היתה נגד התורה, ואצל האחים החשמונאים הם היו צדוקים שזהו עיוות דעת התורה, ובמרד הגדול היו הרבה כתות בדעות שונות שפעלו שלא כדעת תורה (וכן הבריונים לא שמעו לחכמים [גיטין נו,א. אמנם ראה ב'מועדי ישראל' על ט' באב שמעמיד מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שתלוי בגרסאות מה חשבו רוב החכמים אז]).