"וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה. כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההוא מעמיה" (ויקרא ז,כו-כז). בפרשתנו מופיע איסור אכילת דם; התורה חוזרת כמה וכמה פעמים על איסור זה, שזה מראה על חומרתו, אולם מה הטעם לאיסור? (כמובן שיש עומק גדול של דעת עליון שהיא הרבה מעל דעתנו, אולם ראוי לתת טעם למצוות כדי לקרב במקצת את התורה להבנתנו, ולכן בראשונים עמדו על טעמי המצוות.) מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א מביא (ב'הקדושה והטהרה', 'איסור אכילת דם') כמה טעמים שנאמרו בראשונים: א. כדי לעקור ע"ז מישראל, שהיו שותים דם כדי להתחבר לשדים או אוספים את הדם כהזמנה לשדים (רמב"ם, מורה נבוכים ג,מו). ב. לא ראוי לאכול דם שבו הנפש, כי הנפשות כולם לה' (רמב"ן; ויקרא יז,יא). ג. באכילת הדם נפשו מתערבת עם נפש הבהמה וכך מושפע מהגסות של נפש הבהמה (שם. וכן בחינוך מצוה קמח). ד(1). הדם גורם לבריאות (והשומן ליופי), שזה עוצמת החומר שלכן הוא מביא לחטא; לכן התורה צוותה להקריבו במזבח כרמז לשריפת תאוותינו והמביא לחטא, לכן אין לאכול את הדם כי הוא מיועד למזבח (אברבנאל; ויקרא ג,א). ד(2). העוונות נמשלו לאדום (והסליחה ללבן), לכן במזבח מגישים את הדם כרמז שמודים על חטאם; ולכן כיון שמיועד למזבח זה רק במזבח ולא לאכילה (וזה בא עם החלב הלבן כרמז לסליחה) (שם). ו. כדי לבטא שיש קלקול באכילת בשר, לבטא התנגדות מצד הרגש הטוב והצדק, וזה ישפיע שבסוף יתחנך להתנגד להריגת בעל חי בשביל אכילת בשר (הרב זצ"ל, מאמרי הראי"ה א, עמ' 27. חזון הצמחונות והשלום, יד). אמנם אלו טעמים שונים אולם וודאי שכולם אמת ומבררים מצדדים שונים (ובודאי שיש עוד עומקים וטעמים נוספים, כיון שיש בתורה חכמה עליונה גבוה מעל גבוה). אולי אפשר שבתורה נרמז לדעות אלו, בויקרא (ג,יז) נאמר: "חקת עולם לדרתיכם בכל מושבתיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו", שזה מרמז לשיטת הרב זצ"ל, שזה עניין שקשור לחינוך במשך הדורות, שזהו שנאמר כאן שזה חוק עולם לדורות, כרמז שמשפיע במשך הדורות (ובפרט שזה נאמר בהקשר לקרבן שלמים שכולם אוכלים אותו, את החזה והשוק אוכלים הכהנים, ואת הבשר אוכלים הבעלים, כך שמרמז על אכילת בשר, ולכן נאמר שלא לאכול דם, שגם שהותר בשר בכ"ז צריך לבטא את ההתנגדות לזה. אולי גם כדרש "מושבתיכם" כרמז ללשון השבתה, לרמוז שבמבול הושחתה הארץ, הושבתה מקיום, בעקבות איסור אכילת הבשר שהיה עד אז, ולכן בעקבות זאת הותרה מאז אכילת הבשר אע"פ שאינו לכתחילה). (אולי גם בהמשך נאמר מיד: "... דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה" [שם ד,ב], כרמז שאכילת בשר זהו כעין חטא בשגגה, שלא ראוי לאכול בשר; וזה קשור למצוות ה', שאכילת הבשר הותרה כדי שהאדם לא ידרדר להיות כבהמה ויפעל כתוצאה מכך נגד רצון ה' [כאנשי דור המבול]. ממילא כעין רמז שקודם נאמר שלא לאכול דם, שזה כתוצאה מכך שהותרה אכילת בשר, אולם זה לא ראוי לגמרי). עוד נאמר בויקרא (ז,כו-כז): "וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה. כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההוא מעמיה", שזה רומז לשיטת הרמב"ן והחינוך שבאכילת הדם מקבל אכזריות; שזה ההיפך מבנ"י שהם ההיפך מאכזריות: 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים דכתיב (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". ביישנין דכתיב (שמות כ, כ) "בעבור תהיה יראתו על פניכם. גומלי חסדים דכתיב (בראשית יח, יט) "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" וגו'' (יבמות עט,א).  'כי הא דשבתאי בר מרינוס אקלע לבבל. בעא מנייהו עסקא ולא יהבו ליה, מזוני מיזן נמי לא זינוהו. אמר: הני מערב רב קא אתו, דכתיב (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך", כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו' (ביצה לב,ב). לכן כאן מודגש שנפש האוכל דם תכרת מעמיה, כרומז שיתגלה בנפשו אכזריות שזה ההיפך מגילוי נפש עם ישראל. (וכן רמז שמיד אח"כ מובא דינים בקרבן שלמים, שבהם אוכלים גם הכהנים וגם הבעלים, כעין רמז לשותפות במזונות, כביטוי לרחמים [כעין בסיפור של שבתאי בר מרינוס שלא זנו אותו ולכן אמר שאינם מישראל]). עוד נאמר בויקרא (יז,י-יב): "ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האכלת את הדם והכרתי אתה מקרב עמה. כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר. על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם והגר הגר בתוככם לא יאכל דם", שזה מרמז לשיטת האברבנאל שאיסור הדם קשור להיותו לקרבנות, שכך כאן נאמר "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח". (ונרמז "כי נפש הבשר בדם", כרמז לבריאות הגוף - הבשר מכח הדם. ונרמז גם טעמו השני של האברנבאל שהדם למזבח משום שמסמל את החטאים בהיותו אדום והחלב לבן מסמל כפרה, שזהו "כי הדם הוא בנפש יכפר" כרמז לדם שמתגלה לכפרה, שזהו שהדם אדום רומז לחטאים וזה בא עם סליחה והקרבת החלבים שמסמלים לכפרה). בהמשך מובא (יז,יד):  "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת", שזה רומז לשיטת הרמב"ן שהדם רומז לנפש ולכן לא ראוי לאכלו, שאין ראוי לבעל נפש לאכול נפש אלא היא לה', שזה נרמז "כי נפש כל בשר דמו הוא", בכל בשר - גם באדם וגם בבהמה הדם הוא הנפש, ולכן לא ראוי לבעל נפש לאכול נפש (וקודם נאמר: "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר" [יג], כרמז שמותר לאכול את הבשר, שזהו כדברי הרמב"ן שהגוף הותר להנאת וצרכי האדם ולא הנפש). עוד נאמר בדברים (יב,כג-כה): "רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים. לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה'" וגו', שזה רומז לדברי הרמב"ם שזה נגד ע"ז, ולכן מודגש כאן "כי תעשה הישר בעיני ה'", שלא תלך אחר הע"ז ודרכיה (אלא ישר כרצון ה' המתגלה בתורה, וכל התורה מול ע"ז: 'כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה' [ספרי; ראה, נד]), ומודגש כאן לשפוך את הדם ולא לאספו, כמו שאומר הרמב"ם שמי שלא היה אוכל היה אוסף את הדם לחיבור לשדים. ומודגש כאן "רק חזק" וגו' כרמז שזה קשור לע"ז שהיתה מאוד מושכת את האדם אחריה (כמו שאמר מנשה לר"א בחלום, שאילו היה בזמנו היה רץ אחר ע"ז [סנהדרין קב,ב]) ולכן צריך להתחזק בזה). (לכן נאמר מיד על הקרבת קרבן לה' במזבח, כרמז שזה היפך מע"ז שמקריב לה, וכן פרשיה הבאה [מפס' כט] מדברת על איסור להיגרר אחר הע"ז של הגוים). התורה מביאה שוב בדברים (טו,כג): "רק את דמו לא תאכל על הארץ תשפכנו כמים", וזה נאמר בפרשית בהמת בכור, ומיד אחריו נאמר "שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלקיך כי בחדש האביב הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה" (טז,א), כרמז שיש עוד עומקים שגם אם איננו מבינים בדעתנו הקטנה בכ"ז חל עלינו בהיותנו בנים בכורים לה': "בני בכרי ישראל" (שמות ד,כב), וה' הוציאנו ממצרים לעבודתו, שזכינו להיות עבדי ה' בשל מעלתנו כבנים בכורים לה', ולכן ה' נתן לנו את התורה שהיא אמת וגבוה הרבה מעל דעתנו, ולכן עלינו לשמרה ובזה מתחברים לכל הטעמים, גם אלו שאינם ידועים לנו.