'רבי שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: (ישעיהו נה, יג) "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס". "תחת הנעצוץ" תחת המן הרשע שעשה עצמו ע"ז, דכתיב (ישעיהו ז, יט) "ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים". "יעלה ברוש" זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים, שנאמר (שמות ל, כג) "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור", ומתרגמינן: מרי דכי. "תחת הסרפד" תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף רפידת בית ה', דכתיב (שיר השירים ג, י) "רפידתו זהב". "יעלה הדס" זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה, שנאמר (אסתר ב, ז) "ויהי אומן את הדסה". "והיה לה' לשם" זו מקרא מגילה, "לאות עולם לא יכרת" אלו ימי פורים' (מגילה י,ב). רשב"נ דרש רמז למעשה פורים מהנאמר בישעיהו. אולי אפשר שיש רמז גם בשאר הפס' בפרשיה הזו שבישעיהו (ישעיהו נה,ו-יג): "דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב. יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח" (ו-ז), שבעקבות חטאם שנהנו מסעודת אחשורוש וחטאו בצלם נבוכדנצר נגרמה גזרת המן (רש"י; אסתר ד,א), ובעקבות הגזרה ישראל עשו תשובה לה': "ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יצע לרבים" (אסתר ד,ג), וה' ריחם וסלח והגזרה נפלה. "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם" (ח-ט), בעולם המן תכנן שיצליח להרוג, וכל העולם ראו את גזרת שמד וחשבו שאכן ילכו לאבדון, אולם מחשבת המן נפלה וישראל עלו (היפך ממחשבת המן), שזה מראה את השוני הגדול בין מחשבת ומעשה האדם למחשבת ומעשה הקב"ה שמנהל את עולמו. ובפרט שמשמים זה היה רק כלפי חוץ כנגד מה שעשו כשהשתחוו לצלם נבוכדנצר: ' ... אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים, והיינו דכתיב (איכה ג, לג) "כי לא ענה מלבו"' (מגילה יב,א). כך שבזה מתגלה ההבדל בין דרך ומחשבת אדם בתפיסת המציאות לבין מחשבותיו ודרכיו של הקב"ה שהם עמוקים ביותר ונסתרים מעיני אדם. "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזרע ולחם לאכל. כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו" (י-יא), שדבר ה' שבא לעולם מתקיים בכל מצב, שכך מעשה פורים נרמז בתורה, וכך נעשה, שהיה הסתר פנים בגזרה הקשה, והתהפכה המציאות והמן נתלה ומרדכי עלה לגדולה: 'המן מן התורה מנין? (בראשית ג, יא) "המן העץ". אסתר מן התורה מנין? (דברים לא, יח) "ואנכי הסתר אסתיר". מרדכי מן התורה מנין? דכתיב (שמות ל, כג) "מר דרור" ומתרגמינן מירא דכיא' (חולין קלט,ב). 'מנין - למעשה המן. המן העץ - יתלה על העץ. למעשה אסתר - הסתר אסתיר, בימי אסתר יהיה הסתר פנים ומצאוהו צרות רבות ורעות. מנין - לגדולת מרדכי. מר דרור - וקרי ליה ראש לבשמים, לצדיקים ואנשי כנסת הגדולה' (רש"י). גם נרמז "הרוה את הארץ ... ולחם לאכל", כרמז לסעודת אחשורוש, שאכלו ושתו (כעין בדרש שהרווה את הארץ, הרווה את האנשים שבארץ, בשתיית יין). "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף" (יב), בעקבות ההתהפכות בפורים כשהגיעו האיגרות החדשות פרצה שמחה: "ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב" (אסתר ח,יז), כעין רמז ב"בשמחה תצאון" כרמז שכשיצאו מהסכנה פרצה שמחה (וההרים והגבעות שותפים ברינה, כעין רמז לרבות כל המקומות ששמחו, ולא רק בשושן), וזה בא יחד עם תלית המן, שזהו רמז ש"עצי השדה ימחאו כף", שגם העצים היו שותפים כאן, וימחאו כף, כרמז ("ימחאו") למחיית המן ובניו שתלו על העץ, והתליה בעץ נראית כעין 'ך' (שהעץ ישר והאדם שתלוי בו בראשו נראה כעין תוספת קו קטן בראשו [כי העץ שהמן הכין היה גבוה מאוד ולכן האדם כנקודה-קו קטן בראשו]). הפס' מדבר על היציאה מהגלות, שזה רומז שבנה של אסתר (שזהו חלק ממעשה פורים, שאסתר נעשתה מלכה), דרויש, יאשר להמשיך את בניית המקדש ואת החזרה לארץ. "תחת הנעצוץ יעלה ברוש תחת [ותחת] הסרפד יעלה הדס והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת" (יג), זהו דרשת רשב"נ... בנוסף אולי רמז "נעצוץ" זה 'מין אילן קוץ' (מצודות ציון) ו"ברוש" זה עץ, כרמז שהמן הרשע נרמז בחטא עץ הדעת (חולין קלט,ב), וזהו עץ קוצים כעונש מחטא עץ הדעת שהאדמה תוציא קוץ ודרדר; ואילו מרדכי שהוא מהסנהדרין מרמז על התורה שהיא "עץ חיים", שמביאה שמחה ונחת רוח לעולם, שזהו שמרדכי נרמז בבשמים (שם), שזהו שהם הפכים - קדושה מול טומאה, וכך נלחמו זה בזה בעולם, מה ישלוט בעולם שם ה' או ח"ו הטומאה. "סרפד" רומז לושתי שהיא צאצאית של נבוכדנצר ששרף את בית ה', כמו שדרש רשב"נ סרפד כקיצור של 'שרף-רפידת' ובמקומה עולה אסתר שהיא הדס שמפיץ ריח טוב, כרמז שממנה יעמוד דרויש שיאשר המשך בנית המקדש, שבו מקריבים ומקטירים לה' ריח ניחוח, שזהו היפך ממה שנבוכדנצר שרף את המקדש, ששתיהן הפכים. ישראל חטאו בשני דברים שמכחם נגזרה גזרת המן: חטאו בסעודת אחשורוש (אסת"ר ז,יג) והשתחוו לצלם נבוכדנצר (מגילה יב,א). צלם נבוכדנצר נעשה כאות שמלכותו לא תפסק (נגד מה שחלם), שזה בעצם נעשה לגאותו כשליט, ולזה היו צריכים להשתחוות, וכך התגלה אצל המן שבשל מעמדו הרם בשלטון רצה בגאותו שישתחוו לו (והמלך הוציא את ההוראה להשתחוות להמן [אסתר ג,ב] כמו שהמלך נבוכדנצר הוציא את ההוראה להשתחוות לצלם), שזה ביטוי להתגלות כעין חטא צלם נבוכדנצר, שעכשיו בא כעונש לזה; ומרדכי לא השתחווה, שבזה יש כתיקון להשתחוות לצלם, וכל ישראל הלכו אחריו (שהיה ממנהיגי ישראל, וכן שמעו לדבריו לצום) ואף שבו בתשובה בצום ותפילות, ולכן היה בזה תיקון תשובה לכלל ישראל, ובזה כיפר על חטא ההשתחויה. לכן מרדכי היפך מהמן, שהוא בא לתקן את גילוי חטא ההשתחויה שהתגלה דרך המן, ולכן בפס' יש גם הקבלה בין המן לושתי (ששניהם דוגמאות לנפילה) כרמז שהמן זה גילוי כנבוכדנצר שמתגלה בנכדתו (שלכן בה נרמז על שריפת הבית - סרפד) [בצלם נבוכדנצר היו שבעה מיני כלי נגינה (דניאל ד,ה; נאמרו חמשה כלים, ושיש עוד כלי נגינה שישמעו, ומיעוט רבים שנים, כך שנרמז על שבעה), וכך ושתי הומתה ביום השביעי]. על חטא ההנאה מסעודת אחשוורוש היה צום שלשה ימים ככפרה לאכילה. אולי עומק חטא ההנאה מסעודת אחשורוש זה בשל שעשה את המשתה כחגיגה על שישראל שלא יגאלו (מגילה יא,ב), ולכן זה מזכיר את צלם נבוכדנצר שהיה לומר שלא ישתנה מלכותו, ממילא גם ישראל לא יגאלו (אולי לכן הומתה ושתי ביום השביעי, כנגד שבעים שנה [שבגימטריה קטנה זה שבע] שאחשורוש חישב ולכן קבע שלא יגאלו), ולכן אז התגלגלה גזרת המן על ההשתחוות לצלם נבוכדנצר. כנגד זה תיקנו בצום שלושה ימים כנגד שעל חורבן המקדש (בלי להחשיב את צום גדליה שהיה על שארית הפלטה שעזבה בעקבות רציחתו, ולא על עיקר החורבן והגלות הגדולה) צמים שלושה ימים (על הקמת המצור, פירצת החומה וחורבן המקדש). בפורים עושים סעודה, ופורים מתגלה בהקשר לכבוד א"י, שהמוקפות חומה זה בימי יהושע בן נון (שאז נכנסו לארץ), ובכך נעשה תיקון לחטא הסעודה שנחגגה על הניתוק מא"י (וכן לחטא ההשתחויה לצלם נבוכדנצר שהביע שמלכותו לא תפסק ולא נגאל). וכן משתכרים ולא חוטאים בערוה, כתיקון לחטא הזנות שחטאו בסעודת אחשורוש (אסת"ר שם). וקוראים את המגילה שמתגלה בה יד ה' בנסתר, שבזה כפרה על ההשתחוות לצלם נבוכדנצר כעין ע"ז, שבקריאת המגילה וחגיגת פורים אנו מכריזים שמאמינים שהכל רק ביד ה', גם אם כלפי חוץ נראה שיש מלך ששולט בכל ולתמיד (כמו נבוכדנצר) בכ"ז הכל זה מעשה ה' בנסתר, שהוא מסובב וקובע הכל. (ובמתנות לעניים יש הדגשה של יחס לחלשים, היפך מגאותו של המן, ושל נבוכדנצר בצלמו. וכן במשלוח מנות יש השוואה בין אנשים, חברים שוים, ולא גאוותנים אחד מעל השני. בנוסף משלוחי מנות ומתנות לעניים זה לסעודה, ונעשה מצוה בצדקה ובאחדות בין חברים, כתיקון למשתה אחשוורוש שהיה לחטא ותאות [וכן אחדות ישראל זה דווקא בא"י שאז חל דין קהל, ולכן רומז לתיקון שחטאו בגילוי נגד גאולתנו לארץ]).