"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו לפני ה'" וגו' (ויקרא א,א-ג). ספר ויקרא שמדבר על הקרבנות (ובפרט מתחיל בקרבנות) מתחיל בקריאת ה' אל משה והדגשה שמדבר אליו מאה"מ, נראה שזה בא כך בכדי להדגיש שיסוד כל הקרבנות זה הקירבה לה', ההליכה אחר רצון ה' בשלמות, לכן הכל מתחיל כשה' קורא למשה, לא משה מתחיל להכנס למשכן, אלא קודם ה' קוראו, להדגיש שהכל נעשה בעקבות דבר ה'. האות א' ב"ויקרא" קטנה, אולי כרמז שיש להקפיד ללכת אחר דבר ה' בדקדוק עד הפרט הקטן ביותר, שזהו א' קטנה; ובלי א' קטנה זאת נשאר 'ויקר' רמז לקור, לריחוק מה' ומתורתו שהם כאש (שה' משול כאש [דברים ד,כד], וכן דבר ה' [ירמיהו כג,כט] ולכן התורה כאש [דברים לג,ב]), שבלא דקדוק בכל מצוות התורה מגיע לריחוק מתורה. כך גם קרבנות שהם מוקרבים ונשרפים באש, באים לחבר לה' ולתורתו (ולכן הצטוו על המשכן רק לאחר העגל, שפגמו במעמד שנעשה במתן תורה, שהמשכן בא לקשר לשכינה גם במעמד שחוטאים [ראה ב'תורת המקרא' "תרומה" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א], שזה ע"י שבא ומחבר חזרה לתורה מחטאם), לכן מודגש שמשה פעל רק לאחר קריאת ה', אע"פ שהיה אמור להיכנס למשכן שהרי לשם זה נבנה המשכן, בכ"ז נכנס רק לאחר קריאת ה' שיהיה בדיוק ע"פ דבר ה'. שזהו היסוד לכל הקרבנות, חיבור לה' ולרצונו (כמתגלה בתורה). לכן גם מודגש שדיבר איתו מאה"מ, שם משה המשיך לקבל את התורה כהמשך מסיני (שנאמר באה"מ גם הפרטים שלא נאמרו בסיני, או שזה חזרה על כל שנאמר בסיני, שבסיני נאמרו גם הפרטים [חגיגה ו,א-ב]), להדגיש שיסוד הקרבנות זה חיבור לרצון ה' - לתורתו. כעין דברי ישעיהו: "שמעו דבר ה' קציני סדם האזינו תורת אלקינו עם עמרה. למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי" וגו' (ישעיהו א,י-יב); שעניין הקרבנות זה חיבור לתורה, שאין עניין בקרבנות ללא חיבור לתורה. זהו גם "לאמר" (מעבר לפשט שציווהו לומר לבנ"י), בא לרמז על מעלת לימוד התורה, שמצוותה זה ללמד תורה (וכדי שיוכלו ללמד יש מצוה גם ללמוד, כדי לדעת וכך יוכל גם ללמד אח"כ), שזהו "לאמר" את דבר ה', ללמד את התורה, שהיא הבסיס לחיבור לה', וכן להתגבר על יצה"ר (קידושין ל,ב) וכך יכול ללכת ע"פ רצון ה' כראוי (ובלי שילמד גם לא ידע מה צריך לעשות ומה אסור לעשות); שזהו הבסיס של המקדש, התורה בקה"ק, ולכן גם כל הקרבנות שמוקרבים במקדש יסודם בהליכה אחר תורת ה'. לכן גם נאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", שמודגש 'אדם' ו'מכם' כרמז למעלת בנ"י: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אני אלקיכם נאם אדנ'י ה'" (יחזקאל לד,לא), שאומר שאנו בנ"י צאנו של הקב"ה שהולכים אחריו בשלמות, שהוא אלוקינו, ולכן אנו בדרגת אדם (שלא כגויים [יבמות סא,א]); כך שגם כאן נרמז על השורש של הקרבנות שזהו התורה - ההליכה אחר ה'. אולי לכן גם התחילו בקרבן עולה, כרמז לעליה, שמטרת כל הקרבנות זה להעלות את העולם בקדושה, כעין הקרבן שעולה לשם ה', כך גם איתו הכל עולה ומתקדש לה', לעשות את העולם מקום שכינה לה', שמתנהל ע"פ רצון ה'. לכן זה בא על בסיס התורה שהיא היסוד לשכינת ה' בעולם. אולי גם רמז שאפשר לקרוא בכתיב "אתו" כאילו נאמר 'איתו', שיקריב יחד עם הקרבן את רצונו ("אתו לרצנו"), שיבטל לגמרי את רצונו לפני ה', שיקריב זאת לה'. אולי זהו רמז שנאמר כהתחלה על קרבן עולה, שהיא מכפרת על הרהור הלב ('הדא אומר שהעולה מכפרת על הרהור הלב' [יר' יומא ח,ו]), כך שזה כרמז שהיסוד לכל הקרבנות (שלכן הובא ראשון, כעין בסיס לכל) זהו מסירת ליבו לה'. זהו שורשו של הקרבן, שכשמו הוא מקרב לה', אבל זה בתנאי שזה בא יחד עם גילוי רצון ה' כמתגלה בתורה, שרק עם התורה אפשר להתקרב לה', לגלות את שם ה' בעולם. אולי גם רמז "תמים יקריבנו" (מעבר לפשט שהקרבן צריך להיות תמים) רמז ל"תמים תהיה עם ה' אלקיך" (דברים יח,יג), שלם תהיה עם ה' אלקיך, שבזה מקריב את הקרבן, בגילוי שלמות החיבור והקירבה לה', שזה נעשה ע"י התורה שעושה את האדם שלם כמו שה' רוצה שיהיה בעולם.