'אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא: הָמָן הָרָשָׁע בַּעֲלִילָה גְדוֹלָה בָּא עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (אסתר א, ה): "וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה" וגו', וְאֵין הָעָם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לג, כט): "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה'” וגו'. אָמַר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: אֱלֹקיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה, הַעֲמֵד לָהֶם זוֹנוֹת, וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר א, ח): "לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ”. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדֳּכַי כָּךְ עָמַד וְהִכְרִיז עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: לֹא תֵלְכוּ לֶאֱכֹל בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹא הִזְמִין אֶתְכֶם כִּי אִם לְלַמֵּד עֲלֵיכֶם קָטֵיגוֹרְיָא, כְּדֵי שֶׁיְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה עִם מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְלֹא שָׁמְעוּ לְדִבְרֵי מָרְדֳּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת הָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְנִתְקַלְקְלוּ. מִיָּד עָמַד שָׂטָן וְהִלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַד מָתַי תִּדְבַּק בְּאֻמָּה זוֹ שֶׁהֵם מַפְרִישִׁין לְבָבָם וֶאֱמוּנָתָם מִמְךָ? אִם רְצוֹנְךָ אַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, כִּי אֵינָם בָּאִים בִּתְשׁוּבָה לְפָנֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תִּסְתַּפֵּק בָּעֶלְיוֹנִים, וְגַם הִשְׁוָה דַעְתּוֹ לִמְחוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל … מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשָֹּׂטָן: הָבֵא לִי מְגִלָּה וְאֶכְתֹּב עָלֶיהָ כְּלָיָה. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הָלַךְ הַשָֹּׂטָן וְהֵבִיא לוֹ מְגִלָּה וְכָתַב עָלֶיהָ. מִיָּד יָצְתָה הַתּוֹרָה בְּבִגְדֵּי אַלְמְנוּת וְנָתְנָה קוֹלָהּ בִּבְכִי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְגַם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת צָעֲקוּ לְקוֹל בְּכִיָּתָהּ … בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָץ אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בְּבֶהָלָה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם וְאֵצֶל משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וְאָמַר לָהֶם: עַד מָתַי אֲבוֹת הָעוֹלָם רְדוּמִים בְּשֵׁנָה וְאִי אַתֶּם מַשְׁגִּיחִים עַל הַצָּרָה שֶׁבְּנֵיכֶם שְׁרוּיִין בָּהּ? כִּי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְחַמָּה וּלְבָנָה וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל צְבָא הַמָּרוֹם בּוֹכִים בְּמֶרֶר, וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶּגֶד וְאֵינְכֶם מַשְׁגִּיחִים?! אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּבַעֲבוּר זֹאת נִגְזְרָה עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה לְכַלּוֹתָם מִן הָעוֹלָם וּלְאַבֵּד אֶת זִכְרָם. אָמְרוּ לוֹ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב: אִם הֵם עָבְרוּ עַל דָּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנֶחְתְּמָה גְּזֵרָתָם, מָה אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת?. חָזַר אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ לְמשֶׁה: אִי רוֹעֶה נֶאֱמָן, כַּמָּה פְּעָמִים עָמַדְתָּ עַל הַפֶּרֶץ לְיִשְׂרָאֵל וּבִטַּלְתָּ גְּזֵרָתָם לְבִלְתִּי הַשְׁחִית, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, כג): "לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית”, מַה תַּעֲנֶה עַל הַצָּרָה הַזֹּאת (ישעיה לז, ג): "כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר" וגו'. אָמַר לוֹ משֶׁה: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם כָּשֵׁר בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר? אָמַר לוֹ: יֵשׁ, וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי. אָמַר לוֹ: לֵךְ וְהוֹדִיעוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד הוּא מִשָּׁם בִּתְפִלָּה, וַאֲנִי מִכָּאן, וּנְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ: רוֹעֶה נֶאֱמָן, כְּבָר נִכְתְּבָה אִגֶּרֶת כְּלָיָה עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ משֶׁה: אִם בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה תְּפִלָּתֵנוּ נִשְׁמַעַת, וְאִם בְּדָם נֶחְתְּמָה מַה שֶּׁהָיָה הוּא. אָמַר לוֹ: בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה. אָמַר לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ: לֵךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי. מִיָּד הָלַךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו”' וכו' (אסת"ר ז,יג). מדוע האבות לא עמדו בתפילה על בנ"י? הרי זכות אבות זה אחד הזכויות החזקים ביותר, אז כיצד כאן לא פעלו? אולי כיון שחטאם היה שחטאו בזנות, אז זה פגם שקשור גם ליחוס, ולכן בזה מקשה על האבות לסנגר עלינו כיון שזכותנו מתגלה בקשר אליהם דרך היחוס, ממילא כשחטאו בזה אז זה פוגם ביסוד הזכות שלנו מהם, ולכן לא סנגרו. לעומת משה שהוא רבנו, שסנגר עלינו אע"פ שאיננו צאצאיו, ולכן בא וסנגר עלינו. (מה שאומר ר"י שחטאו 18,500 בסעודת אחשוורוש, אולי זה רמז לפס' שמספרים על משתה אחשוורוש בשושן, שזה ב[פרק א ]פס' ה-ח, שהגימטריה של הנאמר בפס' האלו זה 18292, ויש בהם 68 מילים, ובהם 263 אותיות. כך שבגיטריה ועוד האותיות יוצא 18555, או בגימטריה ומספר המילים יוצא 18360, לכן ר"י עיגל ל18 אלף וחצי. או שבפס' הראשונים מפס' א' עד פס' ד', שמספרים על סיבת המשתה ועד משתה אחשוורוש בשאר המדינות יוצא בגימטריה 18741, כך שהממוצע בין זה לגימטריה של פס' ה-ח זה 18516.5 ולכן ר"י עיגל ל18 אלף וחצי, שבכך הדגיש שבשושן נעשה במיוחד כדי לחטיא את ישראל. או רמז לקלקול שכעין פגם בכל החיות של היהודים, ולכן זה 18 אלף, ש-18 זה 'חי', ועוד חמש מאות כרמז לכל המציאות בארץ: 'מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה' [חגיגה יג,א]. שר"י בא לבטא בזה את עומק הקלקול שפגם בכל). אולם אולי משתה אחשוורוש נעשה כחגיגה על שבנ"י לא יחזרו לארץ ולא יבנו את המקדש (מגילה יא,ב). לכן האבות לא התערבו בזה בשל אהבתם את א"י (ובפרט שהיא גידלה אותם בקדושה, כך שכח זכויותיהם קשור לארץ), כמו שלכן משה לא ביקש זכות אבות בחטא המרגלים ('ולא הזכיר בתפילה הזאת לאברהם ליצחק וליעקב כלל, והטעם בעבור שהארץ ניתנה לאבות ומהם ירשוה, והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד, והיאך יאמר "אשר נשבעת להם בך" וגו' "וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם" (שמות לב יג) והם אומרים אי אפשנו במתנה זו' [רמב"ן; במדבר יד,יז]). אמנם במדרש האשמה היא על שחטאו בסעודה, אולם נראה שהבסיס לכל זה זה האיסור בעצם הסעודה, כמו שאומר אליהו לאבות: 'אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ', לא נאמר שחטאו בזנות, אלא שנהנו מסעודתו, שזה הבסיס של חומרת החטא, שעל גבי זה החטיא בזנות כי ה' שונא זימה, שכך יהיה קטרוג על ישראל וה' יכעס, ויעלה הקטרוג על מאיסתם את הארץ והמקדש. לכן מביא ר"י שחטאו 18 אלף וחצי, כעין רמז למקדש, שגודלו 'הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה' (משנה מידות ב,א), וזהו החמש מאות, וה18 אלף רומז לבניית המשכן שבו גנוז עניין 18 ציווים: 'רבי שמואל בר נחמני בשם ר' יוחנן: כנגד י"ח ציוויין שכתוב בפרשת משכן שני' וכו' (יר' ברכות ד,ג). שבנ”י בשושן חגגו על שלא יבנו את המקדש, שזה נגד רצון ה' כמו שהתגלה בציווי על המשכן, שה' ציוה כי רוצה בכך (ופורים זה לפני הקמת הבית השני, כך שמרמז עוד יותר על מה שנאמר במשכן בפעם השניה – בבניתו, כעין רמז לפעם שניה שיבנו – שזהו בית שני).