"כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקדש" וגו' (שמות לח,כד). נראה שבמספרים שהובאו על הכנת המשכן יש רמזים על גילוי קדושה בעולם, בשל שהעולם מתעלה בקדושה גבוה יותר ע"י המשכן. ככרי זהב היו 29 ועם שארית, כרמז לחודש שהוא 29 יום ועם שארית (שבחודש יש עוד חצי יום נוסף), שאנו מקדשים את החודש (וזהו בזהב כעין רמז 'זה-ב' [זה הר"ח מתגלה ב-ב' זמנים] כרמז שמתגלה בר"ח שיש שני זמנים של חודש, יש חודש מלא ויש חודש חסר; ולכן גם יש שני גילויי ר"ח, שיש ר"ח שהוא יום אחד ויש שר"ח יומיים). בשארית (שאינו מגיע לכיכר זהב) יש 730 שקל שזה כנגד שנתיים, שבכל שנה (של שמש) יש 365 יום (וכמה שעות), כך שבשנתיים יש 730 יום. כך שנרמז בעומק גם על עיבור השנה, שיש התייחסות לזמן של הירח (חודש) ולזמן של השמש (שנה), שהחיבור ביניהם (של השנה שלהם) נעשה ע"י עיבור השנה. וכן מתגלה רמז על החגים, שהם ע"פ תאריך של החודש (של הירח) אבל יש בהם קשר גם לשנת השמש, שצריך שיצא ניסן באביב שלכן מעברים את השנה (ר"ה כא,א. [וכן נאמר על סוכות שיצא בתקופת תשרי. ראה בהרחבה ב'תורת השבת והמועד', מאמר 'חג הפסח כחג האביב', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]). שכך מרמז על מעלתם של ישראל בקדושה, שאנו הקובעים את קידוש החודש (משנה ר"ה ב,ט) ואת עיבור השנה, וזה משפיע לזמנים מתי יחולו החגים, שזה  נעשה אז בגללנו (שלכן אומרים בתפילה בחגים 'מקדש ישראל והזמנים', שמקדימים את ישראל כי ע"י ישראל נקבעים הזמנים של החגים). זה מראה על קידוש הזמן שנעשה על ידנו, ולכן מתגלה במשכן שמראה על הקדושה בישראל, שמראה שיש שכינה בישראל בשל קדושתנו המיוחדת. בפרט שהמשכן מראה על תיקון לעגל: 'דבר אחר: "משכן העדות", עדות לכל האומות, שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל על מעשה העגל. כיצד? כשעשו אותו מעשה, עמד משה ולמד עליהם סנגוריה, עד שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא. אמר משה: ריבונו של עולם, ומי מודיע לאומות שנתרצית? אמר לו: לך אמור להם: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ח). לכך כתיב משכן העדות, שהמשכן מעיד שהשכינה בישראל' (תנחומא "פקודי" סימן ב). לכן יש  חשיבות בגילוי של החגים, שבהם עולים למקדש לה', היפך מההליכה לע"ז והחגיגה שחגגו לעגל; ואף בחגים יש תיקון לעגל, כמו שמובא ביהודי הקדוש שבחגים יש 15 יום, שבשעות זה 360 שעות, ואילו בחטא העגל עבדו לו שש שעות (שהחלו בבוקר לחגוג, ומשה ירד בשעה השישית), כך שזה ביחס של אחד לשישים (60=360:6) כך שחטא העגל 'בטל בשישים' בחגים. לכן מתגלה כאן מעלת ישראל בקדושה וקידוש העולם, וביטול לחטא העגל (ולכן זה בזהב כנגד תיקון לעגל שהיה מזהב). מה שאמרנו ש370 זה כנגד שנתיים, זה התגלה כך (ולא שנה) כדי לרמז שיש שני סוגי שנים, יש שנת שמש ויש שנת ירח, שלכן צריך עיבור ביניהם בשביל החגים; וכן יש שנה פשוטה ויש שנה מעוברת. זה מתגלה בזהב, כרמז לפס' "וזהב הארץ ההיא טוב" (בראשית ב,יב), שמחבר זהב לארץ, כרמז שקובעים את החודש ועיבור השנה דווקא בארץ: 'אין מחשבין וקובעין חדשים ומעברין שנים אלא בארץ ישראל, שנאמר "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"' (רמב"ם; קידוש החודש א,ח). "וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקדש" (לח,כה). מאה ככר רמז לשלמות (שמאה מרמז על שלמות), כרמז שבנ"י שלמים בחיבורם לה' ותורתו, ולכן בכסף כרמז לשון כיסופים, שרוצים מאוד (נכספים) לידבק בה', וזה נעשה ע"י דבקות בתורה, שבכך דבקים בה'. בשארית יש 1775 שבחיבור הספרות (1+7+7+5) יוצא 20, כרמז לעשרת הדברות שהיו כפולים (עשרה בלוחות הראשונות ועשרה בשניות [ואף היה שינוי בנכתב בהם {ראה ב'תורת המקרא' פרשת יתרו, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א} כך שיש חשיבות בשניהם]), שזה מרמז שאע"פ שחטאו ונשתברו הלוחות הראשונות, בכ"ז נעשה תיקון לעגל ולכן הורדו השניות (ולכן נאמר בהורדתם "סלחתי"). אולי גם נרמז במאות 17 (אלף שבע מאות) כרמז בגימטריה ל"טוב", שזהו התורה: 'ואין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד ב): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' (אבות ו,ג). ועוד בעשרות-אחדות 75, כרמז לשם ה' השלם בן 72 אותיות, ועוד 3 כנגד האבות שהם יסדו בעולם את גילוי התורה ותיקון העולם - לגלות את שם ה' בעולם (ואנו ממשיכים בזה מכח המשכם), שכך מרמז על שבחיבורנו לתורה אנו מגלים את שם ה' בעולם (שכל התורה היא שמות ה', כיון שכולה זהו גילוי שם ה'). וכן כנגד 71 חכמי הסנהדרין שהם האחראים על גילוי התורה בבנ"י, ועוד ארבע כנגד ארבע אמהות כרמז לבנ"י, שהיהדות עוברת דרך האם, שכך רמז לגילוי תורה וחיבורה בבנ"י. (וזה מחולק ברמז לשנים, בין הכמות של המאות והכמות של האחדות, כרמז שיש שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבע"פ, שהתורה שבכתב עליונה והתושב"ע תחתונה, שכך נרמז שיש מספרים גבוהים [מאות] ויש מספרים נמוכים [אחדות]). שהתורה היא הבסיס של המשכן: 'ראה מה הארון חביב, שהמשכן כולו לא נעשה, אלא בשביל הארון, שהשכינה בתוכו' (תנחומא "ויקהל" סימן ז). לכן כיון שהכסף מרמז על התורה (הארון) שהיא הבסיס של המשכן, לכן מהמאה ככר נעשו האדנים: "ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרכת מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן" (פס' כז), שהאדנים הם הבסיס להעמדת הקרשים של המשכן, כעין רמז כמו שהתורה היא הבסיס למשכן; וזה מאה אדנים בשל: '"את אדני הקדש" - של קרשי המשכן שהם מ"ח קרשים, ולהם צ"ו אדנים, ואדני פרכת ארבעה הרי מאה. וכל שאר האדנים נחשת כתיב בהם' (רש"י). כעין רמז מ"ח קרשים כנגד: 'והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים' וכו' (אבות ו,ו), ולהם צ"ו אדנים כרמז לתורה שהיא ציווי של דבר ה'. ואדני הפרכת ארבעה כנגד שם הויה ב"ה, שהתורה באה לגלות את שם ה' בעולם, ולעתיד כשיתוקן העולם יקרא ככתבו (פסחים נ,א), כך שיש הבדל בגילויו, ולכן זהו האדנים של הפרכת שמבדילה בין הקודש וקה"ק, שאין גילויים שווה בגילוי הקדושה. ושאר הכמות: "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחשק אתם" (פס' כח), שהווים מרמזים על אותיות התורה (לשיטת ר"א המודעי): 'רשב"א אומר משום ר' אליעזר בן פרטא שאמר משום רבי אלעזר המודעי: כתב זה לא נשתנה כל עיקר, שנאמר (שמות כז, י) "ווי העמודים", מה עמודים לא נשתנו אף ווים לא נשתנו' (סנהדרין כב,א). "ונחשת התנופה שבעים ככר ואלפים וארבע מאות שקל" (פס' כט), אולי רומז בשבעים ככר לשבעים זקנים שעזרו למשה בהפצת תורה ושליטה בישראל (במדבר יא,יז), ובזה יש כח להתגבר על הטומאה בעולם, ובפרט נגד עמלק שפגע במיוחד בישראל ובא בעקבות רפיון מתורה בישראל: 'אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֵין רְפִידִם – אֶלָּא רִפְיוֹן יָדַיִם. לְפִי שֶׁרִפּוּ יִשְׂרָאֵל יְדֵיהֶם מִדִּבְרֵי תוֹרָה, לְכָךְ בָּא שׂוֹנֵא עֲלֵיהֶם' וכו' (מכילתא מסכתא דעמלק, א [שמות יז,ח]), שזהו השארית 2400 כרמז לעמלק שבגימטריה 240, שאנו מתגברים עליו ע"י התורה, שכולה גנוזה בלוחות בעשרת הדברות ('חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור, דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש" כימא רבא' [יר' שקלים ו,א]), ולכן זה כפול עשר כרמז להתגברותנו עליו. וזה בנחשת כרמז לנחש שהחטיא בעץ הדעת והביא טומאה ומוות לעולם (ששיאו מתגלה בעמלק), וכשיתוקן העולם אז ימחה זכר עמלק שמתגלה בטומאה. לכן זה נרמז במשכן שקשור לגילוי שם ה' ושכינתו בעולם, שיהיה בשלמות לעתיד לבא בביטול הטומאה. לכן זהו "ונחשת התנופה" - הנפה-העלאה, שמרמז על העלאת כל העולם לקדושה וביטול הטומאה ע"י מעשי כלל בנ"י בתו"מ [זהו גם שבעים זקנים, שהם מייצגים את כלל ישראל, שזה אחד מתפקידיה של הסנהדרין, ולכן זה מרמז על כלל ישראל] (שהם ההיפך הגמור מעמלק).