"ובשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש. ואת פרשנדתא ואת דלפון ואת אספתא. ואת פורתא ואת אדליא ואת ארידתא. ואת פרמשתא ואת אריסי ואת ארדי ואת ויזתא. עשרת בני המן בן המדתא צרר היהודים הרגו ובבזה לא שלחו את ידם" (אסתר ט,ו-י). '"עשרת בני המן" - ראיתי בסדר עולם: אלו עשרה שכתבו שטנה על יהודה וירושלים, כמו שכתוב בספר עזרא (עזרא ד): "ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלם”. ומה היא השטנה? לבטל העולים מן הגולה בימי כורש, שהתחילו לבנות את הבית, והלשינו עליהם הכותים והחדילום. וכשמת כורש ומלך אחשורוש והתנשא המן דאג שלא יעסקו אותן שבירושלים בבנין, ושלחו בשם אחשורוש לשרי עבר הנהר לבטלן. "ובבזה לא שלחו את ידם" - שלא יתן המלך עין צרה בממון' (רש"י). בני המן נענשו במיוחד על שמנעו את בניין המקדש, אולי לכן נאמרו עשרת בני המן סמוך לפס' שמתחיל ”ובשושן הבירה", כרמז לבירה אחרת, שזה רמז לירושלים שהיא בירת מלכות ישראל; ונאמר "ואבד חמש מאות איש" וכהמשכו (שנאמר עם וו' החיבור, “ואת ...") נאמרו עשרת בני המן, כרמז למספר חמש מאות שרומז על מקום המקדש, שהר הבית גודלו חמש מאות אמה: 'הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה' (משנה מדות ב,א). סיום הפס' הוא שלא לקחו את הביזה, שזה כדי שמעשיהם לא יפריע למלך, שזהו כעין כנגד שעשרת בני המן מנעו מבנית המקדש ע"י שפנו למלך בכתב שטנה שלא יתן לבנות, שזהו שפעלו שיתגלה שזה מפריע למלך ולכן ימנע מהם לבנות. אמנם עשרת בני המן מנעו במיוחד את בנית הבית, אולם זה גם כחלק מפגיעה בכלל ישוב הארץ שנעשה על ידם, כיון שהמקדש הוא דבר חשוב ומרכזי בארץ, ולכן מביטים אליו כחלק מהשיקול האם לעלות לארץ, ובכ"א כל בית בארץ ובפרט המקדש זהו מעלה גדולה בישוב הארץ. לכן נראה שבמעשיהם יש משום גילוי של מניעת ישוב ישראל בארצם, לכן זה מתאים להיותם בניו של המן, שהוא צורר היהודים, שכך תמיד אותם צוררי יהודים מתחפשים בתחפושות שונות ובטענות שונות כאילו מה שמפריע להם בהיותנו בארץ זה מצד היותנו בארץ, שמפריע להם מציאותנו בארץ וכן שכביכול זה בא על חשבון אחרים; אולם כל אלו זהו רק תחפושות של שנאת ישראל והקדושה שיש בליבם (כמו שלא רצו שיבנה המקדש), רק שמסתירים זאת בטענות שונות. לכן הם נתלו כמו המן אביהם צורר היהודים, כי שניהם באים מאותו שורש של שנאת ישראל (שזה גם שנאת הקדושה שמתגלה בישראל ובפרט בחיבורנו עם הארץ). לכן נראה שבכל סיפור המגילה יש גם קשר לחזרת ישראל לארצו, שזהו שהמגילה מתחיל בסיפור הסעודה, שסיבתה זהו חגיגת אחשוורוש על שבנ"י לא יגאלו ('… כיון דחזי דמלו שבעין ולא איפרוק, אמר: השתא ודאי תו לא מיפרקי' וכו' [מגילה יא,ב]). לכן גם נראה שעשו במיוחד כבוד לארץ בקביעת כרכים המוקפים חומה מימי יהושע: 'כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר. ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי: חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים, ותלו אותה מימות יהושע בן נון' (יר' מגילה א,א), כדי להדגיש את מעלת ישוב הארץ, היפך מהגילוי שבגזרת פורים שהשונאים היו נגד ישוב הארץ. גם מי שכתב את מגילת אסתר אלו אנשי כנסת הגדולה (ב"ב טו,א), שהם היו בא"י, כרמז שכח שורש מגילת אסתר קשור לכח א"י (ראה ב'מועדי ישראל' על פורים, שמרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א דן מתי נכתבה מגילת אסתר). פורים חל באדר ב' בשל החשיבות של הסמכת גאולה לגאולה (מגילה ו,ב), כך שנראה שבאו לומר שיש קשר ביניהם, ממילא כמו שבמצרים יצאו כדי להיכנס לארץ לאחר קבלת התורה, כך גם בפורים קיבלו את התורה מחדש מרצון (שבת פח,א) וזה קשור להליכה לארץ, שזהו ביטול אותם שפגעו בישוב הארץ, שזהו המן ועשרת בניו (וגם חבריהם שונאי ישראל שהיו שותפים לשנאתם), וכן בהמשך יקרה חידוש בניין הבית ע"י הבן של אחשוורוש ואסתר, שממנו יקבלו אישור לבנות את המקדש. אולי לכן שמח המן כשנפל הפור על חודש אדר שבו מת משה: 'תנא: כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה. אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד' (מגילה יג,ב). שבפשט וודאי ששמח כי ראה בזה גילוי של מוות ליהודים, כעין שבזמן זה יש חולשה לחיי יהודים. אולם אולי גם שמח כי בשנאתו גם התנגד לישוב הארץ (כמו שהתגלה בבניו), ולכן במיתת משה ראה גם שמשה מת כיון שלא נכנס לארץ, ולכן ראה בזה חיבור של אי ישוב הארץ והיכולת להריגת ישראל, כעין שלא חלה עליהם כח ההגנה של א"י בזמן זה. (וטעה בשל שמשה לא נכנס כי לא היה ראוי שיכנס, ולא שהזמן הוא הרע, כיון שגם נולד בו כך שסימן שבזמן זה יש גם חיוב; ואף מיתתו בזמן זה מתגלה בקצת חיוב שה' השלים שנותיו מיום ליום, סימן שזה היה מיתה בצורה חשובה ועליונה, וממילא גם מה שלא נכנס לארץ זה בשל מעלתו שלא היה ראוי שיכנס). אולי בעשרת בני המן יש רמז על ישוב הארץ, שבטומאתם באו לפגוע בגילוי הקדושה שיש בישוב הארץ, ולכן מתגלה בעשרה בנים, כנגד שיש בארץ גילוי של 'עשר קדושות' (משנה כלים א,ו-ט). וכך רמוז בשמם: "פרשנדתא" כנגד 'עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה, שמשלחין מתוכן את המצורעים' וכו', שרומז בשמו לכך שמפרישים מצורעים אל מחוץ למחנה ויושב מבודד גם משאר הטמאים (פסחים סז,א) שזהו כעין מנודים מכולם, זהו כעין "פרש-נד-תא' כעין קיצור של 'פרש מנודה אתה' (או 'פרש-נד-אתה' שהוא פורש שנד למקום הכי רחוק, שיושב הכי בחוץ). "דלפון" כנגד 'ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות', שדלפון כעין מלשון 'דל-פי-הון', שמביאים מעט שזהו העומר ושתי הלחם, וזה מתיר את הרבים שניתרים על פיו (שהעומר מתיר את החדש במדינה, ושתי הלחם מתיר חדש במקדש [משנה מנחות י,ו]), שזהו ע"י המעט – 'דל', נעשה מותר 'פי – הון', 'פי' כמה ממנו (כמו "פי שנים" [דברים כא,יז]), שזה יוצא 'הון' גדול (או ה'דל' מתיר ל'פי'-לאכילת פי 'הון' גדול, שניתר לי החדש ע”י העומר). "אספתא” כנגד 'לפנים מן החומה מקודש מהם, שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני', שמעשר שני ניתן ממה שנאסף והתחייב בכך במעשר, וזהו אספתא כלשון 'אספת'. "פורתא" כנגד 'הר הבית מקודש ממנו, שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם', שבשמו כעין נאמר 'פורט', שנחלק ממנו, כרמז לזיבה נדה ויולדת שיוצא מהם, כעין נפרט מגופם. "אדליא" כנגד 'החיל מקודש ממנו, שאין גוים וטמא מת נכנסים לשם' – שמחברים ל+י (גימטריה) יוצא מ', שזהו אותיות 'א-אדם', שהא' בניקוד חיריק כעין 'אי' שזהו אין (כמו "אי נקי" [איוב כב,ל] = אין נקי [רש”י]) שבא לומר שאין אדם, שהשם "אדם" נאמר דווקא על בנ"י ולא גוים (יבמות סא,א), וכן אדם שמת כבר אין כאן אדם (אלא גופה), או אדליה כעין הדליה (כמו הדליה בגפנים) כרמז שהמת עולה לשמים. "ארידתא" כנגד 'עזרת נשים מקודשת ממנו, שאין טבול יום נכנס לשם' וכו', שזהו כעין אותיות 'ירד אתא', ירד למקוה ובא (בארמית 'אתא'), אבל עדיין לא העריב שמשו ולכן הוא טבול יום. "פרמשתא" כנגד 'עזרת ישראל מקודשת ממנה, שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם' וכו', כרמז 'פרש משעתה', שהוא פרש מטומאה שהיתה תלויה בשעה, שכבר העריב שמשו; ולכן מה שנשאר זה שעוד לא הקריב. "אריסי" כנגד 'עזרת הכהנים מקודשת ממנה, שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם, לסמיכה לשחיטה ולתנופה', שנכנסים לצרכיהם (לסמוך ולהניף) כעין אריס שעובד אצל האדון לצורך עצמו (שמקבל חלק מהיבול), כך פועלים במקדש כשהעיקר של עבודת הקרבת הקרבן הם הכהנים, ולכן זה נראה קצת כעין אריס (ואף בשחיטה שלא חייב להיות בבעלים, כיון ששותף בעשיה זה דומה לאריס, כיון שמן הסתם אם שוחט סימן שיש לו קשר לקרבן הזה, ולכן בדר”כ זה בבעלים של הקרבן). "ארידי" כנגד 'בין האולם ולמזבח מקודש ממנה, שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם. ההיכל מקודש ממנו, שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים', שלשיטת ר”י (שלשיטתו נאמר 'עשר קדושות' [ברטנורא, על משנה ט]), אין הבדל בין שני המקומות (ולכן נחשבים כאחד), אלא בשניהם צריך לרחוץ ידיו ורגליו, לכן זה מרומז כעין קיצור של 'ארחץ ידי' = “ארידי”. "ויזתא" כנגד 'קדש הקדשים מקודש מהם, שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכיפורים בשעת העבודה', שזהו ויזתא שנשמע כלשון הזאה, שהכה”ג ביוה”כ נכנס לקה”ק לעבודתו, שבעבודתו גם מזה שם את דם הפר ודם השעיר. ע"פ שיטת ת"ק מחשיבים עשר קדושות ע"י הורדה של מעלת א"י מול חו"ל (ברטנורא שם בשם הגאונים), ממילא לשיטתו "דלפון" כנגד 'בין האולם ולמזבח מקודש ממנה, שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם', שמחברים ד+ו זה יוצא י', ואז יצא 'נפל י', שנפל משלמותו (שעשר מסמן שלמות), שזהו שהוא בעל מום ולא שלם בשלמות לגמרי (או פרוע ראש שזה מוריד משלמות מראהו; אולי בגימטריה דלפון='קם-ל', שהקים את שיערו ל' יום – שלא הסתפר שלושים יום שזהו פרוע ראש. וכן אולי אפשר ש'דלפון' מלשון דלף, שנודף ממנו ריח רע ולכן הוא פסול כבעל מום בהיותו מזוהם בזיעתו [כל זמן שלא העביר את הזוהמה]).