וְאַתָּה תְּצַוֶּה

מאזכר היא מילה שרומזת לשם עצם שמופיע בחלק אחר במשפט או בפסקה. הסיבה לשימוש במאזכר היא בדרך כלל כדי שלא להלאות בחזרה נשנית פעמים רבות של אותו מושג, וכדי ליצור לכידות בטקסט (כיוון שחלקיו תלויים זה בזה).

בפרשות תרומה ותצווה נזכר שמו של משה רק בפסוק הראשון של פרשת תרומה ("וידבר ה' אל משה לאמר"), ולאחר מכן כל שתי הפרשיות משתמשות במאזכרים. הפרשיות כולן הן ציוויים למשה על בניית המשכן, הכנת בגדי הקודש וחניכתו.

יש כמה דרכים ליצור מאזכר:

- מילה נרדפת

- כינויי גוף: אתה, הוא, הם וכדומה.

- כינוי רמז: אלו, זו, הללו.

- פועל המכיל בתוכו כינוי גוף.

- כינוי שייכות חבור: בגדיו, אמירתו וכדומה.

- כינוי מקום: שם, בו.

אצלנו יש תופעה מיוחדת מאוד של שימוש חוזר ונשנה במאזכר למשה, במשך קרוב למאתיים פסוקים! המאזכרים בשימוש הם פעלי ציווי (ועשית, וצפית, ושמת וכו') וכינויי גוף (ואתה). בכך נוצרת לכידות חזקה מאוד של כל פרשיות ציווי המשכן, שבעצם מוכרחות להיקרא כיחידה אחת (אחרת לא תדע מיהו "ואתה" ולמי הכוונה "ועשית").

התופעה בולטת יותר בפרשת תצווה, כיוון שיש פה התחלה של קריאה חדשה, שאינה חוזרת על הנושא: משה רבינו, אלא ממשיכה במאזכר: ואתה תצווה. למעשה מדובר בפרשה היחידה בתורה מאז לידתו של משה (בפרשת שמות) ועד ספר דברים (שנאמר בגוף ראשון על ידי משה רבינו, ולכן בחלק מהפרשות לא נזכר שמו) ששמו של משה אינו נזכר.

על כך נאמרו דרשות רבות, שהמפורסמת בהם היא מהזוהר, שכשחטאו ישראל בעגל אמר משה רבינו "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", וכל דיבור שאדם מוציא מפיו פועל את פעולתו, וכיון שהוציא מפיו שימחה שמו מן התורה, לפיכך נמחה שמו מפרשה זו.

ולמה דווקא מפרשה זו?

בעל הטורים מבאר שזו הפרשה האחרונה לפני חטא העגל, לפיכך אפשר לומר עליה "ספרך אשר כתבת" מה שכבר נכתב.

הבן איש חי מציע על דרך הגימטריה: "מספר-ך'" הפרשה העשרים (בגימטריה כ') מתחילת התורה.

יש שפירשו שהסיבה היא מפני שפרשת תצווה נקראת בדרך כלל סמוך לז' באדר, יום פטירת משה רבינו.

שמעתי מרבותיי קשר לתוכן הפרשה:

משה רבינו הוא בחינת התורה. הוא העולה למעלה בהר סיני ונמצא בעליונים ומוריד משם את התורה לעם ישראל. אינו חלק ממש מהעם אלא הוא משפיע להם תורה מלמעלה (לפיכך משכין אוהלו מחוץ למחנה לאחר חטא העגל, והעם לא יכול אפילו לראות את פניו שקרנו). הוא גם לא היה איתם בשעבוד מצרים, אלא הגיע מהר חורב לגאול אותם.

לעומתו, אהרן הוא נציג עם ישראל. ככהן גדול הוא נושא על ליבו תמיד את שמות בני ישראל ועל כתפיו לזיכרון, הוא המשכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו ("אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"), הוא שהיה עם העם במצרים בכל שנות השעבוד. הכהנים הם "שלוחא דידן" להקריב, ותנועתו מלמטה למעלה, להעלות את הקרבנות והקטורת למעלה. אפילו בחטא העגל אהרן שותף, כי הוא שייך לעם ישראל ועל כרחו הוא נמצא במקום שאליו הם נופלים.

בחטא העגל באו לידי התנגשות הערכים הגדולים של תורה לעומת עם ישראל. ה' הציע למשה להשמיד את עם ישראל בגלל עזיבת התורה, כלומר: להעדיף את התורה על פני העם.

משה ברגע גדול זה יוצא מטבעו ומתעקש שעם ישראל קודם לתורה, כדברי ה"תנא דבי אליהו": פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, מצאני אדם אחד . . . ואמר לי: רבי, שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה ואלו הן: תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהן קודם. אמרתי לו: בני, דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה אבל אני אומר: ישראל קדמו!

באמירתו: "מחני נא מספרך!" משה בעצם אינו מוכן להיות חלק מתורה שאינה מאפשרת את עם ישראל. גם אם חטאו - יעשו תשובה. כלומר: משה ברגע זה נוטל את מידתו של אהרן!

פרשת תצווה היא פרשייתו של אהרן, בה מפורטים בגדי הכהונה שנעשים לכבודו. הדבר מתאים ביותר שבמקום שמגיעה בחינת אהרן - משה נעלם, הוא מפנה את המקום למען עם ישראל!

(אפשר להוסיף על כך שזה דבר כל כך גדול, עד שזה נרמז במילים האחרונות של התורה: "ולכל היד החזקה", פירש רש"י: ששבר את הלוחות, ואף הקב"ה הודה לו, שנאמר "אשר שיברת" - יישר כחך ששיברת! דהיינו: בחתימת התורה יש הערה: כל זה, ובלבד שעם ישראל תמיד קיים!).

אחתום בהבחנה מעניינת של הרבי מליובאוויטש בעניין:

שמו של אדם הוא אמנם מהותי מאוד, אבל אינו הוא עצמו. הרי אפשר להחליף שם. השם הוא רק הזיהוי של האדם כלפי סביבתו, ולכן הוא מעין "בגד" חיצוני. בפרשה שלנו לכאורה משה נעלם, אך למעשה הוא נזכר במהות הפנימית ביותר שלו, בקריאת ואתה - המהות הפנימית, העצמית.