"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" וגו'. (שמות כא,א). '"ואלה המשפטים" - (ש"ר) כל מקום שנא' "אלה" פסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש (ס"א המזבח)' (רש"י). רש"י מביא מחז"ל שהתורה אמר "ואלה" (עם וו' החיבור) כדי לומר שגם המשפטים הם מסיני. בפשטות זה כפשוטו לומר על מעמד המשפטים שגם הם נאמרו מסיני; אולם אולי אפשר להוסיף כרמז שזה בא ללמד את הדיינים לשים מול עיניהם שהמשפטים ניתנו מסיני, כדי לזרזם לענווה, שזה מתגלה בסיני שהוא נבחר בשל היותו הר נמוך שזה רומז לענוה: 'דרש בר קפרא: מאי דכתיב (תהלים סח, יז) "למה תרצדון הרים גבנונים"? יצתה בת קול ואמרה להם: למה תרצו דין עם סיני? כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני, כתיב הכא "גבנונים", וכתיב התם (ויקרא כא, כ) "או גבן או דק". אמר רב אשי: ש"מ האי מאן דיהיר בעל מום הוא' (מגילה כט,א [ובמדרש תהלים בובר מזמור סח מובא בהרחבה, ובין השאר נאמר: 'אין רצוני אלא בסיני שהוא שפל מכולכם']). לכן מובן שיש מצוה לשים סנהדרין במקדש אצל המזבח כדי שירגישו ענוה בהיותם לפני ה' (וזה מזכיר ששאר ההרים נקראו “גבנונים” מול סיני, כרמז לפסול כהן ["גבן”] שאסור לו להקריב, שכך הם ליד המזבח לרמז שמי שמתגאה הוא פסול. ולכן זה נרמז בפסול "גבן” שזה בגבות ששוכבות על עיניו, כעין מכסות את עיניו, שזה כרמז שמי שאינו מביט לקדושה ולמעלת ה' ונכנע כלפיו ונעשה עניו, אלא נשאר בו גאוה הוא פסול). זהו גם שלמדו מסמיכות הפס' למזבח: 'אמר ר׳ אליעזר: מניין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש? שנא׳ "לא תעלה במעלות", וסמיך ליה "ואלה המשפטים"' (סנהדרין ז,ב), שמזהיר את הדיין שלא ילך בין הציבור כשהם יושבים, כעין שהולך מעליהם שזה כעין שמתגאה עליהם, שזה חלק מהזהרתו מלהתגאות על הציבור. עניין הענוה חשוב במיוחד בענייני דין כיון שהדיין מכריע ומחייב אנשים בכח ע"פ פסק דינו ולכן זה יכול להביא לשחצנות וגסות רוח, ולכן כאן במיוחד נרמז שכל הזמן יזכור את חשיבות הענוה, שהתורה חלה ע"י הענוה, ואם יתגאה לא יוכל לפסוק דין אמת. (ואנו רואים בימנו בבתי המשפט ובכלל במערכת המשפט בארץ – הצבאית והאזרחית, שלא הולכים ע"פ התורה, ולפעמים פוסקים דברים הזויים מרוב גאוותם, שכל מי שיש בו היגיון בריא נחרד). נראה שזה מרומז בדברי יתרו, שהוא הציע להעמיד דיינים שישפטו, ושהדברים הקשים יעברו למשה. והנה יש הבדל בלשון, יתרו אומר: "והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם" (שמות יח,כב), ואילו התורה מספרת: "את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטן ישפוטו הם" (שם,כו); מדוע שינתה התורה מגדול לקשה (ובפרט שעל הדיינים אמרה "הדבר הקטן", כך שיכלה לומר על משה כמו שיתרו אמר "הדבר הגדול")? הנצי"ב הסביר שההבדל הוא שאצל יתרו דנו שלא ע"פ תורה ולכן אז הדבר שגדול בכמות (בערכו הממוני) הביאו למשה, אבל אח"כ כשדנו ע"פ תורה אז חל בזה דין פרוטה כדין מאה ולכן אז לא משנה מה הסכום, ולכן אז הביאו למשה רק דינים קשים שלא ידעו לפסוק (אולם לכאורה זה קצת דחוק שהרי לכאורה שניהם נאמרו על אותו זמן, שהרי זה כמה פס' אחרי ונאמר כהמשך). בחז"ל מצאנו שנאמר שונה כדי לברר שהכוונה ב"גדול" לדבר קשה ולא לדברים של אדם גדול (מכילתא. סנהדרין טז,א), או שה"גדול" בא ללמד שדנים אדם גדול – שזהו שדנים כה"ג ונשיא שבט, בסנהדרין של ע"א (סנהדרין שם). הת"ת (בפס' כב) פירש שיתרו ראה בזה כמו בדיני הגוים, שכל בי"ד יש לו אישור לדון עד סכום מסויים, שכמה שהסכום עולה כך גם צריך בי"ד גבוה יותר, ואילו משה עשה ע"פ התורה, שהסכום לא חשוב (כיון שדין פרוטה כדין מאה), אלא אם הדין קשה להכרעה אז הביאו אליו. ונראה שאולי אפשר לומר שזה קשור לעניין הענוה כמו שאמרנו בהתחלה, שבבי"ד שדנים שלא ע"פ התורה יש בהם מלא גאוה, ולכן יתרו אמר "הדבר הגדל", כרמז שיש בזה גדולה, שרואים בו כחשוב שהוא זה שיכול להכריע ברוב חכמתו, וזה מביא לו גדולה; ואילו משה לא עשה כך, אלא היה בענוה גמורה, שראה במה שהביאו אליו שזה רק בשל שזה "קשה" שלא יכלו להכריע בו ולכן הובא אליו כדי שיצא דין אמת, ולא ראה בזה אפילו מקצת חשיבות לעצמו, מרוב ענותנותו. אולי לכן הדין הראשון שמובא הוא עבד עברי, כרמז שהדיין (והרב) צריך לראות עצמו שכל מהותו הוא כעבד לעם ישראל (כעין שמרן הרב זצ”ל היה חותם: 'עבד לעם קדוש'), ולכן אין לו במה להתגאות. גם בדין עבד עברי יש רמז חשוב לדיין שלא להתגאות בהיותו הדיין, כעין שנאמר על אדון של עבד עברי: 'דתניא: (דברים טו, טז) "כי טוב לו עמך" עמך במאכל, ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן. מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו' (קידושין כ,א). שכך על הדיין להפנים שאע"פ שהוא כעין אדון לאותם שהוא פוסק להם ומכריח אותם לקיים דברו (כמו שעושה אדון לעבד), בכ"ז הוא כעין עבד שלהם ולכן שלא יתגאה. (אולי גם יש רמז שלכן חייב לנסות לעשות לפנים משורת הדין, שלא יחשוב שהוא הכי חכם ויודע מה האמת והצדק ולכן לא יורד למעמדם לנסות לשמוע לרצונם כדי לעשות לפנים משורת הדין, שאין זה מכבודו; באה התורה ורומזת שלא יתגאה אלא יברר רצונם יחד איתם כדי שייעשה לפנים משורת הדין. אולי רמז לכך שירושלים חרבה על שלא דנו בה לפנים משורת הדין [ב"מ ל,ב], וירושלים חרבה בשל שלא שיחררו עבד עברי [ירמיהו לד, יב-כב], כך שדינם בא ביחד לעונש החורבן, וזה בשל הקרבה בשורשם כמו שאמרנו שגילוי דין עבד עברי צריך להשפיע לדיין בכדי שיעשה לפנים משורת הדין, ולכן באו יחד. והמקדש הראשון חרב על שלושת העברות, שאחד מהם זה ע"ז, ובפס' נאמר: “אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" [שמות כ,ב], שזה קשור ליציאה מעבדות מצרים, שכך בע"ז גנוז בעומק גם אי שחרור עבדים – אי יציאה לחירות, וכן שלא דנו לפנים משורת הדין שקשור בעומקו לגילוי בהקשר לעבד עברי – היחס הנכון לישראל [גם כשלא דנים לפנים משורת הדין, אלא רק ע"פ דין בכוחניות גדולה יכול להגיע בסוף לכעס כ”ך גדול אצל המתדיינים עד כדי שיבואו לידי שפיכות דמים מכעסם, שגם היא אחת משלושת העברות החמורות שבגללם נחרב המקדש; וכן עבד שביטלת ממנו את חירותו זה כעין ששפכת את דמו – כעין שאין לו חיות משלו בעולם]).