"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף"

(שמות א, ח)

פרשת שמות מעלה בפנינו את אחד הערכים החשובים והמאתגרים - ערך הכרת הטוב. למה מאתגרים? כי להכרת הטוב מתלווית בהכרח תחושה לא כל כך נעימה - תחושת "בעל חוב". אף אחד מאיתנו אינו אוהב להיות בעל חוב. אך אנשים רבים, במקום לנסות לפרוע את אותו חוב דרך גמול כלשהוא או הכרת הטוב, מעדיפים את הדרך הקלה יותר - להתכחש לאותה טובה, או לפחות למחוק את הנושא מתודעתם.

כשנתבונן בפרשה בכלל וכשנעמיק ביחסי ישראל-מצרים בפרט, נגלה כמה דברים מפתיעים, ואולי ניתן לומר שהם בחינת מראה הפוכה, זה לעומת זה עשה אלוקים - מכירי טובה מול כפויי טובה.

העם המצרי כפוי טובה הוא. אומרת לנו הפרשה: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף", וכי ייתכן שמלך מצרים לא הכיר את המשנה למלך הקודם? ואמרו חז"ל: "עשה עצמו כאינו מכיר". פרעה מסיבותיו שכח והשכיח מעמו את חסדי יוסף עימם. ואותו פרעה "אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" אומר בהמשך (שמות ה, ב): "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' ". ומכאן טבעו חז"ל את המטבע: "כל הכופר בטובתו של חברו, סופו שיכפור בטובתו של הקב"ה", כשם שאין גבול להכרת הטוב, כך במקביל אין גם גבולות לכפיות הטובה, שיכולה להגיע חלילה עד לכפירה בטובתו של הקב"ה.

בכלל, זוהי "מידה מצרית" לשכוח טובות, כפי שפגשנו בעבר במפגש בין יוסף לבין שר המשקים (בראשית מ, כג): "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ", להכרת הטוב זקוקים להצטייד בזיכרון ארוך ובהתבוננות. מן הסתם, ממרום מעמדו של שר המשקים, קל לשכוח את יוסף שבבית האסורים, ובנוסף יכול הוא לחשוב בליבו "טוב, מה הוא כבר עשה בשבילי".

מול המצריים כפויי הטובה, ניצב עם ישראל בכלל ומשה בפרט. התורה מזהירה אותנו (דברים כג, ח): "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ". גר היית בארצו! האם היה זה מלון חמישה כוכבים? הרי "ויענו, ויעבידו" - עבודת פרך, ילדים נזרקים ליאור. רש"י מסביר לנו למה אנו צריכים להכיר טובה למצרים, ואומר: "אכסניא היו לכם בשעת הדחק", בזמן שבכל העולם היה רעב - עם ישראל התפרנס במצרים ואל לו לשכוח זאת! התורה כמשימה חינוכית לא קלה, מחייבת אותנו להתעלם לרגע מכל מה שעוללו לנו מצרים ולנסות להתבונן בנקודה אחת, יחידה וטובה - גר היית בארצו!

עוד מלמדים אותנו חז"ל, כי במכות מצרים משה רבנו נמנע מלהכות את היאור ואת העפר, כי היאור הצילו בילדותו, והעפר כיסה על המצרי שהרגו משה. משה נמנע להכותם כביטוי להכרת הטוב. האם ניתן לדבר על הכרת הטוב למים ולעפר, הרי הם אינם חשים דבר ואינם ברי דעת כלל וכלל? אלא באמצעות מעשה זה, האדם מתחנך ומפנים בנפשו את ערך הכרת הטוב, ומפתח את המסוגלות להתבונן תמיד בנקודות האור ולהפנות את המבט אל הטוב המקיף אותנו, ולא להתמקד בנקודות השליליות.

המכיר טובה קונה לעצמו מעלת עין טובה. הוא מתרגל להתבונן בנקודות האור ולא מתמקד בשלילה. כך יראה את הטוב שסובב אותו בעולם, את הטוב שבאנשים סביבו, ולא פחות חשוב מכך את האור הטוב שבו עצמו. המידה ההפוכה "עין רעה" היא אותה עין המתמקדת אך ורק בשלילה וברע.

מידה חשובה זו של הכרת הטוב, מעבר לכך שמוסרית וערכית היא וגם מתבקשת ונחוצה, לאמיתו של דבר, ובסופו של העניין מטיבה עם האדם עצמו. אומלל הוא בעל העין הרע ומאושר הוא המוצא את הטוב הגדול והמרובה הסובב אותו - הטוב שבו, הטוב שברעיו ובמשפחתו, הטוב הגדול והעצום של ריבונו של עולם.

הרב יחזקאל יעקבסון, מהאתר: "ישיבת שעלבים" - http://shaalvim.co.il/