"וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (שמות ו,יג). 'דא"ר שמואל בר רב יצחק: (שמות ו) "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל", על מה ציום? על פרשת שילוח עבדים. ואתיא כהיא דא"ר הילא: לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים, הדא הוא דכתיב (ירמיהו לד) "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי" וגו'' (יר' ר"ה ג,ה). לקראת תהליך היציאה ממצרים (בעשרת המכות) אומר ה' למשה ואהרן שיצוו את בנ"י במצוות שילוח עבדים. בפשטות זה כדי שיהיה זכות לצאת ממצרים, כמידה כנגד מידה, כמו שהם משלחים עבדים כך גם הם משולחים מעבדות. וכן הם משלחים עבדים כדי להראות שבנ"י אינם באמת עבדים ממש ולכן משחררים את ישראל מעבדותם (שבזה רואים שהם כעין שכירים ולא עבדים ממש שזה לכל החיים והדורות [שכך הדין בעבד כנעני שהוא עבד ממש]), כיון שהם עבדי ה' בשלמות, ממילא בזה הם ראויים לצאת לחירות בשביל להיות עבדי ה' שלמים, שלכן אסור שיהיה עליהם דין עבד, וממילא גם לא עבדים למצרים. לכן כיון שחטאו בשילוח עבדים אז נענשו בחורבן וגלות, שהגוים יהפכום לעבדיהם, שמידת הדין טענה בעקבות מעשיהם שפגמו במצווה שהיתה הכותרת ליציאתם ממצרים, וממילא הם לא היו ראויים לצאת ממצרים אלא לישאר עבדי עולם (שעבד לא ברח ממצרים), ולכן שיחזרו להיות עבדים תחת יד הגוים. בנביא זה מפורש, שמחבר בין הדברים, שהצטוו ביציאת מצרים ועונשם בחורבן. אולם נראה שאף בתורה יש רמז לכך (שכל דברי הנביאים מקורם באותיות התורה), שמה שה' אומר למשה לצוות את בנ"י על שילוח עבדים, זה נאמר יחד עם הציווי לפרעה לשלחם: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים", שהציווי לפרעה להוציא את בנ"י ממצרים בא בעקבות הציווי לבנ"י על שחרור עבדים; ממילא מובן שאם יפגמו בכך אז הם ראויים לעבדות. בנוסף, מה שה' אומר למשה לצוות זה בעקבות דברי משה שפרעה לא ישמע אליו לשחרר את בנ"י: "וידבר ה' אל משה לאמר. בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו. וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (פס' י-יב), כך שמה שה' עונה לו לומר לבנ"י את מצוות שחרור עבדים זה כתשובה לדבריו שפרעה לא ישמע, כך שהציווי (מצוות שלוח עבדים) זה תשובה כדי שפרעה ישמע לו לשלחם (וממילא אם יחטאו באי שילוח עבדים אז ראויים לעבדות). וגם נרמז בפס' שאם בנ"י לא ישמעו לשחרר עבדים אז לא ראויים ליגאל, שזהו ברמז "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה", (שבפשט זה שלא שמעו למשה להאמין שיגאלו, ומשה חשב שזה בגלל דיבורו, ולכן גם פרעה לא ישמע אליו בשל כך, אולם אפשר כרמז) ששמיעת פרעה לשחררם תלויה בשמיעתם של ישראל לשמוע בקול ה' לגלות את העניין שלא יהיו עבדים, שזהו שירצו ליגאל (שישמעו לו במה שאמר שיגאלו) ולהיות בני חורין ולכן גם לא לשעבד כעבדים את בנ"י אח"כ; כך שזה תלוי בציווי לשחרור עבדים, וזהו ברמז שאם "הן בנ"י לא שמעו אלי" לגלות את עניין שילוח עבדים (שירצו ליגאל ולכן גם ישחררו עבד עברי), אז ממילא "ואיך ישמעני פרעה" גם הוא לא ישלח את ישראל מעבדותם. המשך הפס' הוא: "אלה ראשי בית אבתם בני ראובן" וגו', שמביא את היחוס בבנ"י עד שבט לוי, עד יחוס משה ואהרן. מדוע מובא היחוס? אומר רש"י: '"אלה ראשי בית אבותם" - מתוך שהוזקק ליחס שבטו של לוי עד משה ואהרן, בשביל משה ואהרן, התחיל ליחסם דרך תולדותם מראובן. (ובפסיקתא גדולה ראיתי: לפי שקנטרם יעקב אבינו לשלשה שבטים הללו בשעת מותו, חזר הכתוב ויחסם כאן לבדם לומר שחשובים הם)'. ההסבר הראשון הוא בשביל יחוס משה ואהרן, נראה כרמז לומר דימוי למשה ואהרן, שכמו שהם לא היו עבדים, שמשה גדל בארמון פרעה, ואהרן היה משבט לוי שלא שועבדו במצרים, כך ראוי שכולם לא יהיו משועבדים, שזהו כהסבר השני (שמקורו בפסיקתא רבתי, פרשה ז) שבא לייחס את שלושת השבטים שיעקב קנטר בברכתם בשעת מיתתו, שכאן חזר וייחסם לומר שגם הם חשובים, וממילא כך גם כל שאר השבטים (שאותם יעקב לא קנטר) שכולם מיוחסים, שיש בהם מעלה גדולה של קדושה; שגם זה נרמז במשה ואהרן שהם דוגמה למעלת הקדושה, שמשה הוא מוסר התורה ואהרן הוא שושלת הכהונה, שכך אנו בנ"י בניו של הקב"ה, שלכן אנו מיוחסים במעלה שלמה, ולכן קיבלנו את התורה (ע"י משה) כדי להתנהג כראוי לנו בקדושה ולתקן את העולם, שזהו יעודנו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט,ו) [וזהו כאהרן הכהן]. גם דרשו חז"ל בפס': '"אלה ראשי בית אבותם" – ואומר אלה ראשי, לפי שהיו בתוך המצריים ובאו להיבדל מטומאתם ולהתייחס, אמר "אלה" לפסול את שכיניהם' (לקח טוב), '"אלה ראשי בית אבותם" – פסל שרי צוען וחכמי יועצי פרעה, והכי משמע מקצת ראשי בית אבות' (שכל טוב), שזה בא להבדיל את ישראל מהגוים, שאנחנו במעלה מיוחדת בהיותנו קשורים לקדושה ולא לטומאת מצרים. נראה שזה בא לאחר הציווי לבנ"י לשחרר עבדים, שזה כהסבר מדוע הם מצווים לשחרר עבדים, שזה משום היותנו עבדי ה' בשלמות, ולכן לא ראוי שיהיה עבד בישראל, שזה פוגם בעבדות לה', שלכן יש לשלח כמו שמובא בשחרור עבד עברי שנמכר לגוי: "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם" (ויקרא כה,נה), כמו שדרשו חז"ל: '"כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים' (קידושין כב,ב), שבעבדות לאדם פוגם בעבדות השלמה לה'; ובפרט שעבדות ה' היא החירות השלמה ('ואומר [שמות לב טז]: "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה [אבות ו,ב]), ולכן בעבדות זה פגם בחיבור לתורה ועבודת ה'. לכן מודגש היחוס מיד לאחר ציווי מצוות שחרור עבדים, שלזה ובזכות זה אנו יוצאים ממצרים.