רשאי אדם לבקר בארץ ישראל אף בזמנים שלא עלינו יש גל פיגועים או מלחמה, אבל לא ילך לבקר במקומות מסוכנים, לדוגמא בכפרים ערבים או להבדיל בקברי צדיקים במקומות שאינם בטוחים.

הרב שי טחן.

הנה איתא בגמרא (שבת לב,א) שלעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושים לו נס, שמא אין עושים לו נס ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו.
ולא עוד אלא שהמכניס עצמו לסכנה עתיד ליתן את הדין, כדאיתא בספר חסידים (תרע''ה): "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש- אם מת אדם בפשעו, כגון שמתקוטט עד שהורגים אותו, עתיד ליתן את הדין שגרם לעצמו מיתה. או אם הולך למקום סכנה, כגון על קרח בימות החורף, אם נפל במים ויטבע, או בחורבה ישנה הלך ונפלה עליו, וכן המתקוטט עם אדם אלם ורוצח ומגזם לו וזה מחרפו ומכעיסו, כל אלה עתידין ליתן את הדין שגרמו מיתה לעצמן להתקוטט עם מי שהשעה משחקת לו". ולמדנו שאין לאדם להכניס עצמו למקום סכנה.

וכבר הזהירו חכמינו שכל הדרכים הינם בחזקת סכנה, ואף נפסק כן להלכה (ש״ע סימן ריט ס״ז), ואיך יותר לצאת לטיולים בכלל.

אלא שמאידך גיסא ישנם מאמרי חז״ל המורים שיש לאדם להתנהג בדרך התמימות ולא לחשוש מפגע רע או נזק, כמו שאמרו שומר פתאים ה’.

ומצאנו בפוסקים כמה חילוקים בזה והם יסוד ואבן פינה להנהגותינו יום יום, וביחוד בהליכה לטיולים.
בספר בנין ציון (סי' קל''ז) וכן בשו״ת משנה הלכות  (ח''ה סי' רלד) חילקו בין אם הסכנה קיימת לפנינו שאז אנו מחויבים לנקוט בזהירות, לבין אם אין סכנה ורק שאנו חוששים שמא בעתיד יקרה דבר מה שאז אמרינן שומר פתאים ה’. עוד הוסיפו שאם אכן אין סכנה לפנינו אבל הסכנה מצויה גם אז יש לנו לחשוש מפניה.

וז״ל הבנין ציון: "והנלענ"ד דטעמא דרבנן דאע"ג דכלל בידינו דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ואין הולכין בפ"נ אחר הרוב, זה דוקא ביש ודאי סכנת נפש לפנינו כגון בנפל עליו הגל דאז חוששין אפילו למיעוטא דמיעוטא, אבל בשעתה אין כאן פקוח נפש רק שיש לחוש לסכנה הבאה, בזה אזלינן בתר רובא כמו לענין איסורא, דאם לא כן איך מותר לירד לים ולצאת למדבר שהם מהדברים שצריכין להודות על שנצולו, ואיך מותר לכתחלה לכנוס לסכנה ולעבור על ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, אלא על כרחך כיון דבאותה שעה שהולך עדיין ליכא סכנה הולכין אחר הרוב. ועוד ראי' לזה ממה דאמרינן ברכות (דף ל"ג) אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק. ופירש הרמב"ם (בפי' המשניות) וכ"כ הברטנורא, כיון דנחש אינו נושך ברוב הפעמים, אבל עקרב שמנהגו לנשוך תמיד פוסק. והלא יקשה מה בכך דהנחש אינו נושך ברוב הפעמים, הרי אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, אלא על כרחך דהיינו טעמא כיון דכן אין כאן סכנת נפשות״, עכ''ל.

אכן הרב אלחנן ואסרמן הי״ד (קובץ שיעורים, כתובות קלו) הקשה מדוע רשאי אדם שלא לחשוש לסכנה רחוקה ולסמוך על שומר פתאים ה’, והרי אפילו בספק סכנה אנו דוחים שבת, והעלה יסוד חשוב, שרשאי אדם לנהוג כמנהגו כשאין סכנה מידית ומוחשית ואין צריך לחשוש, וז״ל: ״צריך לומר שאין האדם חייב להימנע ממנהג דרך ארץ, וממילא הוי כאילו אין בידו לשמור עצמו ואז נשמר מן השמים. אבל היכן שבידו להיזהר אינו בכלל פתאים, ואם לא ישמור עצמו הוא מתחייב בנפשו ולא יהא משומר מן השמים".

והגאון רב שלמה זלמן אורבעך (במנחת שלמה תנינא סי' ל''ז ד''ה) ביאר כלל שעל ידו נוכל להבחין מתי דבר נחשב כסכנה מצויה על פי הלכה שיש חובה להישמר ממנה, והוא שכל שדרך רוב בני אדם לברוח מסכנה שכזו נחשב זה כדבר סכנה מצויה וספק פק''נ,אבל אם אין רוב בני אדם נבהלים ומפחדים מזה אין זה חשיב סכנה. ונתן דוגמה לכך זריקת אבעבועות לילדים, אף על גב שמצד הדין אפשר שצריכים באמת להזדרז ולעשותו בהקדם האפשרי אם הרופא אומר שכבר הגיע הזמן לעשותו, אעפ''כ כיון שחזינן שאין אנשים רגילים כלל לעשותו בבהילות ובזריזות, לכן אינו נחשב כסכנה מצויה. מה שאין כן אם האדם נמצא במקום כזה שיודע בברור שאם לא יקבל ממש היום את זריקת האבעבועות בשבת יצטרך לחכות ד' או ה' שנים, ודאי שבזמן מרובה כזה אנשים נבהלים ומפחדים לשהות, אפשר דשפיר חשיב כפיקוח נפש ודוחה שבת.
ולכן רשאים לצאת לטיול למקום שאינו נחשב לסכנה שאנשים מפחדים להיות שם, ובודאי שאין חשש לנסוע לארץ שאנו רואים בברירות שאנשים חיים שם כדרך כל הארץ, ועולם כמנהגו נוהג.