פרשת השבוע, פרשת אמור, אנו לומדים על 

המצווה, שבה אנו עוסקים בימים אלה שבין 

פסח לעצרת – מצוות ספירת העומר. 

התורה הקדושה אומרת לנו: "וספרתם לכם ממחרת 

השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות 

תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו 

חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'." כל מי 

שקורא את הפסוקים הללו שואל את עצמו שאלה 

פשוטה, התורה אומרת בפסוק הראשון לספור שבעה 

שבועות, וכל אחד יודע ששבעה שבועות הם ארבעים 

ותשעה ימים, ומיד בפסוק השני כתוב "תספרו 

חמישים יום", אז מה קורה כאן? האם צריכים אנו 

לספור ארבעים ותשעה ימים או חמישים יום?

ומסביר בספר בני ציון על פי המובא בספרים 

הקדושים, שבימי הספירה אנו נטהרים ממ"ט שערי 

טומאה ונכנסים למ"ט שערי קדושה, כהכנה לקבלת 

התורה הקדושה ביום החמישים שהוא חג השבועות, 

זמן מתן תורתנו. ומובא בספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן 

ח"ב בתורה ע"ג: שישנם חמישים שערי תשובה 

השייכים לנשמות ישראל, ושער החמישים עצמו הוא 

שער התשובה של ה' יתברך כביכול שהוא בעצמו 

יתברך שב אלינו כמו שכתוב 'שובו אלי ואשובה 

אליכם'.

נמצא, שלשוב בתשובה ולצאת ממ"ט שערי תשובה 

זו עבודת האדם של כל אחד ואחד מעם ישראל, ואילו 

לזכות לשער החמישים של הקדושה, זה לא בכוחו של 

האדם, אלא אך ורק בידיו של ה' יתברך. לכן התורה 

מצווה אותנו לספור ארבעים ותשעה ימים: 'וספרתם 

לכם' שזו העבודה שלכם, ועל ידי שאנו נעשה את 

שלנו ואת כל מה שבכוחנו, גם ה' יתברך יעשה את שלו 

ויזכה אותנו לשער החמישים, ולכן הציווי של "ספרתם 

לכם" הוא רק על ארבעים ותשעה ימים, ועל ידי זה 

נמצא ממילא ש'תספרו חמישים יום', כי ה' יתברך 

יאיר עלינו את האור של שער החמישים של הקדושה 

בקבלת התורה הקדושה.

ואני שאלתי את עצמי שאלה הרבה יותר קשה. הוזכר 

קודם שבימי הספירה יוצאים ממ"ט שערי טומאה 

ונכנסים למ"ט שערי תשובה, וכתוב בתפילות שלאחר 

הספירה: "אתה ציוויתנו על ידי משה עבדך לספור 

ספירת העומר כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו... 

כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם" וכן מובא 

בליקוטי תפילות וב'לשם ייחוד' של הבן איש חי זיע"א 

בספרו לשון חכמים. שאלתי את עצמי, כיצד נטהרים 

על ידי הספירה מכול העוונות? אדם במשך שנים 

חטא ופגם, וכעת על ידי שאומר מספרים הוא נטהר 

מעוונותיו?! אנחנו יודעים שתשובה זה תהליך ארוך 

הדורש הרבה מאוד השקעה, ואיך זה שפתאום בכמה 

מספרים מוחקים את העוונות, ונטהרים מהטומאות 

ומהקליפות?

החונן לאדם דעת זיכה אותי, להתבונן בדברי ספר 

החינוך וללמוד יסוד נפלא הנכון לכל אדם בכל זמן 

ולא רק בימי הספירה. כותב ספר החינוך במצווה ש"ו:

"משורשי המצווה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של 

ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, 

וכמו שכתוב: 'אם לא בריתי יומם ולילה' וגו', והיא העיקר 

והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני 

ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה: 'וזה לך האות כי אנכי 

שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים 

על ההר הזה'. ופירוש הפסוק הוציאך אותם ממצרים, 

יהיה לך אות שתעבדון את האלוקים על ההר הזה, כלומר, 

שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם 

נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם, וענין גדול הוא להם 

יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה ה' למשה אות 

בצאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות 

לעולם אל העיקר. 

ומפני כן, כי היא )=התורה( כל עיקרן של ישראל ובעבורה 

נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטווינו למנות 

ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות 

בנפשנו החפץ )=הרצון( הגדול אל היום הנכבד הנכסף 

ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף 

אליו שיצא לחרות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל 

חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר, 

כך וכך ימים עברו מן המניין ואין אנו מונין כך וכך ימים יש 

לנו לזמן, כי כל זה מראה לנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, 

ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים 

שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת..."

זאת אומרת, שהמהות של הספירה היא כלשון החינוך: 

"להראות בנפשנו החפץ )=הרצון( אל היום הנכבד 

הנכסף ללבנו". הספירה מבטאת את הרצון לקבל 

את התורה. ועכשיו עפ"י זה ניתן להבין שמה שמטהר 

את האדם זה לא המספרים אלא הרצון, והכיסופין 

והגעגועים שלו לקבל את התורה הקדושה. סתם 

לספור מספרים זה לא מטהר את האדם, והראייה, 

שישנם אנשים שבמשך שנים סופרים ספירת העומר 

וזה לא משנה אותם בכהוא זה. אבל זה שאדם רוצה, 

כוסף, מתגעגע, מחכה ומצפה בכל יום, ובכל יום ויום 

מוסיף יותר ויותר רצונות וכיסופין לקבל את התורה 

מחדש, ומחכה בכל ליבו: 'מתי יבוא העת הנכסף?' 

וכו' – הרצון הזה מטהר את האדם! לכן נהגו חסידי 

ברסלב לספור ספירת העומר במשך דקות ארוכות 

בכיסופין ובגעגועים גדולים, כי זו כל מהות הספירה, 

וכן אומר הבן איש חי: "הימים של ספירת העומר – 

צריך להרבות בהם בתחנונים ובפרט בעת הספירה, כי 

השעה צריכה לכך מאוד".

וכדי להבין את העומק שבעניין זה נביא מעשה נורא 

בן זמננו, שאנו מכירים את פרטי המקרה באופן אישי: 

מעשה באברך כולל שהבן שלו חלה במחלה קשה ל"ע. 

לקחו את הילד לבית חולים ועשו לו בדיקת סי. טי. 

לאחר שהרופאים ראו את התוצאות של הבדיקה, 

אמרו להורים: "אנו מצערים אבל הגעתם מאוחר מידי 

וכבר אין מה לעשות. אין לנו איך לעזור לילד". האברך 

התקשר לרב שלו, ראש הכולל, והרב אמר לו, מחר 

בבוקר נלך לרב חיים קנייבסקי שליט"א ונשאל אותו 

מה ניתן לעשות.

הגיעו הרב והאברך לר' חיים, וסיפרו לו מה אמרו 

הרופאים, אמר להם ר' חיים תביאו לכאן את הילד, 

אני רוצה לראות אותו. חזרו האבא והרב עם הילד לר' 

חיים, ועמדו לפניו. שאל ר' חיים את הילד: מה אתה 

רוצה כשתהיה גדול? ענה ואמר הילד: אני רוצה להיות 

כמוך! אמר ר' חיים לרבנית ע"ה: תביאי את היין של 

סיומי הש"ס )שר' חיים עורך בכל שנה( מזגו כוסית 

יין לר' חיים, לאבא ולראש הכולל ועשו "לחיים". פנה 

ר' חיים לאברך ואמר לו: 'עכשיו אני מצווה עליך, לך 

תחזור לבית החולים ותבקש שיעשו לו את הבדיקה 

מחדש, ואם הם לא יסכימו, תגיד שאתה מוכן לשלם 

על הבדיקה הנוספת'. 

חזר האברך לבית החולים, ופנה לפרופסור הראשי 

שטיפל בבנו, וביקש לערוך את הבדיקה מחדש. 

פרופסור כמובן התנגד, בטענה שהתוצאות שנראו אך 

אתמול היו חד משמעיות ואין שום סיכוי שלאחר יום 

אחד תתקבלנה תוצאות אחרות. אך לאחר דין ודברים 

הגיעו האברך והפרופסור לסיכום, שאם אכן תוצאות 

בדיקת הסי. טי. תהיינה כמו של אתמול האבא ישלם 

על הבדיקה היקרה, אבל אם יתגלו תוצאות שונות 

מובן שהאבא אינו צריך לשלם, שהרי הוא בסך הכול 

מנע טעות מצערת מהצוות הרפואי. 

ואכן בבדיקה הנוספת נדהמו הרופאים לראות שהכול 

נקי ואין שום סימן לשום מחלה. הרופא שערך את 

הבדיקה אמר, שזה לא ייתכן שיש שינוי כזה מיום 

לחברו, וטען שכנראה יש בעיה במכשיר, ולא הסכים 

להאמין בתוצאות. עוד באותו יום הביאו טכנאים 

לבדוק את תקינות המכשיר, ולמחרת עשו לו עוד 

בדיקה נוספת ששוב אישרה לרופאים, שהילד בריא 

ושלם ושהכול נקי, הרופאים ההמומים קראו לזה 'נס 

רפואי', כי זו ההגדרה שלהם לכל תופעה שאותה אינם 

יודעים להסביר. 

חזרו האברך וראש הכולל להודות לר' חיים ולבשר לו 

על הישועה, לאחר שהודו לו שאל ראש הכולל את ר' 

חיים: כבוד הרב, האם עשית פה מופת? ענה להם ר' 

חיים, אין כאן שום מופת. שאלו אותו אולי זה בזכות 

היין המבורך? אמר להם לא, רק עשינו לחיים. הסביר 

להם ר' חיים הסבר נורא ומלא במוסר השכל לכל 

אחד ואחד מאתנו: 'כאשר הילד אמר 'אני רוצה להיות 

תלמיד חכם' כל הגזר דין שהיה עליו נמחק, וזה מה 

שחולל את הנס הגדול'!

כעת, עפ"י דברי ספר החינוך ועל פי המעשה הנפלא 

הזה, מובן בייתר עומק מהו הכוח הגדול של ספירת 

העומר ומהו הכוח הגדול והעצום של הרצון השייך לכל 

השנה כולה. כאשר אדם מתחזק ברצון חדש הוא נהיה 

כברייה חדשה וכל הגזרות שיש עליו מתבטלות, וכך 

גם כאשר יהודי מתחזק ברצון אמתי לקבל את התורה 

הוא נטהר ויוצא מכל הטומאות ומכל הקליפות שלו.