"ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אתם וישבתם על הארץ לבטח, ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע וישבתם לבטח עליה" (כה, יח-יט) 'וישבתם על הארץ- ולא גולים, לבטח- ולא מפוזרים ולא מפוחדים. ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע- שיהא אדם אוכל הרבה ושבע- דברי ר' יהודה, רשב"ג אומר אף הוא אינו סימן ברכה אם כן למה נאמר "ואכלתם לשבע"?-אוכל ולא ניסי, ד"א ואכלתם לשבע- שלא יהא דבר חסר משולחנו שלא יהיה עולה לו. וישבתם לבטח- ולא מפוזרים ולא מפוחדים, עליה- ולא גולים' (ספרא). המלבי"ם בפרושו לספרא מביא שיש לגרוס בדברי ר"י 'אוכל קמעה ושבע' כמו 'אוכל קמעה והוא מתברך במעיו', ופרש דברי רשב"ג שאוכל ולא יזיקו המאכל שלא יזיק לאיסטניס. והנה אמנם הגירסה בזה ניראה יותר הגיוני כמלבי"ם אולם בכ"ז הנוסח שלנו הוא 'אוכל הרבה' ולכן ניראה שכאן הכוונה בדברי ר"י הוא שאוכל הרבה ושבע בצורה טובה, שלא יהיה לו כאבי בטן וכדו' מרוב אוכל, ועל זה אומר לו רשב"ג שלאכול יותר ממה שצריך זה לא סימן ברכה , שזהו חזירות ואין ראוי לעשות כך ולכן ודאי שהתורה לא תבוא להגיד בברכה שיאכל ויתחזר ולא יכאב לו הבטן, לכן הסביר רשב"ג 'אוכל ולא ניסי' שאוכל רגיל ולא מזיק לו המאכל בשל אסטנסיותו וכדו', שכך זה סימן ברכה במאכל. ומה ששונה כאן מהנאמר ב-כו,ה "ואכלתם לחמכם לשבע" ופרשו בספרא 'ואכלתם לחמכם לשבע.. אלא אוכל קמעה והוא מתברך במעיו כענין שנאמר "ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימך"'- שם למדו על שמתברך במעיו כיון שמוזכר "לחמכם", שלכאורה זה מיותר, שיכל להחסירו ולומר רק "ואכלתם לשבע" כמו כאן, מדוע מדגיש לחם?- לכן פרש שהלחם משביע ולכן עניין הברכה הוא שישבע, וזהו 'אוכל קמעה ושבע' וזהו כמו שמביא את הפס' בשמות (כג,כה) וברך את לחמך" והמשכו "והסירתי מחלה מקרבך", הרי גם שלא יהיה לו נזק מהאכילה, אם כן מה הברכה בלחם?- שישבע במעט, וזהו בשל שמוזכר לחם, אבל אצלנו לא מוזכר לחם אלא רק "ואכלתם לשבע" שהברכה שיאכלו לשבע- הרבה, ולכן פרשו שלא יזיקו האוכל. ועוד- שבלחם הברכה חלה על הלחם, וזהו שיהיה בו להשביע במועט, וכאן הברכה על האדם שיוכל לאכול ולשבוע ולא יפגע בכך. ולכן כאן פרש"י 'ואכלתם לשבע- אף בתוך המעים תהא בו ברכה' שהכוונה שלא יזיקו, ושם פרש"י 'ואכלתם לחמכם לשבע- אוכל קמעה והוא מתברך במעיו' ששבע במקצת. והנה נאמר פעמיים שלא יהיו גולים ולא יהיו מפוחדים, פרש המלבי"ם שאחד זה מצד האויב שלא יגלם, ופעם שניה זה מצד הרעב שלא יגלו מרעב, וכן פרש הרמב"ן (כה,יח). ומיד מובא "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו" וגו' (כה,כ). ניראה שבא לומר נגד מה שכיום אנשים רוצים לעזוב ח"ו את הארץ כדי שבחו"ל יהיו להם חיים יותר נוחים, שבארץ יש קשיי פרנסה, באה התורה ואומרת שאין רעב, ולכן אין להתלונן על קשיי הפרנסה ולומר מה נעשה בלי עבודה טובה (“הן לא נזרע") שאין לנו פרנסה טובה (“ולא נאסוף" וגו') אלא יש לנו לשמוח על מה שיש, שבמקום אחר לא היו יכולים להחזיק מעמד כלל, שמקום עם בטחון קשה לא יכול לשגשג כמו שא"י מצליחה, ועלינו לזכור שיש ברכה בא"י, יש קדושה בגשמיותה הקדושה של א"י, שלכן הארץ נותנת מעל הטבע בשמיטה (פי 3) ויש לנו לסמוך על ה' שיתן לנו פרנסה טובה ולשמוח כל רגע שאנו במקום קדוש ועליון כזה, שזהו הסיום "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (כה,כג) 'כי לי הארץ- אל תרע עיניך בה שאינה שלך' (רש"י) שאנו צריכים לשמוח שאנו יושבים ומחוברים לה', לארץ של ה', וכך אנחנו דבוקים בה', “עמדי".