בס''ד           פרשת מקץ: האם צריך לעשות עירוב חצרות במחנה צבאי

פתיחה

כחלק מהעיסוק בדיני מלחמה בשבועות האחרונים, ביניהם גם הלכות עשיית עירוב (וישלח שנה ו'), נעסוק השבוע בשאלה משלימה, האם צריך לעשות עירובי חצרות במחנה צבאי, דהיינו לקחת כמקובל פת ולברך 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, על מצוות עירוב', וכפי שנראה בהרחבה.

כדי לענות על כך, ראשית יש לפתוח במקור הדין, להבין מדוע יש לעשות עירובי חצרות, וכיצד עושים אותו. כמו כן נעסוק בשאלה האם בעיר המשותפת לגויים או מחללי שבתות ניתן לעשות עירוב, והאם ניתן לשכור את רשותם דרך המשטרה. לסיום נעסוק בשאלות האם מחנה צבאי נחשב כבית אחד, מה דין בית חולים, והאם בשעת מלחמה הדין שונה מהמצב הרגיל.

רקע כללי

מדוע יש לעשות עירוב חצרות? מדין תורה, אין מניעה לטלטל מרשות היחיד הנמצאת בבעלות אדם פלוני, לרשות היחיד נוספת הנמצאת בבעלות אלמוני. למרות זאת, הגמרא במסכת שבת (יד ע''ב) כותבת בשם שמואל, שמחשש שמא יבואו לטעות בין שתי רשויות נפרדות שמותר לטלטל ביניהן לבין שתי רשויות שאסור, שלמה המלך ייסד, שצריך לעשות עירוב חצרות.

עירוב חצרות מתבצע באופן שכל בני החצר הרוצים להשתתף יחד, שמים לפחות שיעור שתי סעודות לחם (תלוי במספר האנשים) באחד מן הבתים שבחצר, וכך מראים שכולם כאילו שותפים בבית אחד ומותר להם לטלטל מאחד לשני. בפועל בזמן הזה נוהגים לעשות את העירוב עם מצה, כדי שלא יצטרכו להחליף עירוב בפסח.

שכירות מגוי

כאשר מדובר באזור שומר מצוות, אין בעיה בעשיית עירוב חצרות (כשבדרך כלל עושה הרב בשביל בני המקום), שכן נח לכל הדיירים שכך יעשה. אמנם, כאשר מדובר בשכונה בה גרים במשותף שומרי מצוות ושאינם, מתעוררת בעיה, שכן הגמרא במסכת עירובין (סא ע''ב) כותבת, שכל מי שאינו מודה בעירוב, אינו יכול להיות שותף לו, והוא אף מבטל את העירוב שעשו שאר הדיירים.

א. כאשר רוצים לעשות עירובי חצרות במקום קטן, כמו חצר משותפת, הגמרא (שם) מעלה פתרון למצב מעין זה, וניתן לשכור את ביתו של מחלל השבת (או הגוי). באופן זה, רשותו נחשבת כרשות המערב עירוב החצרות, וממילא מותר לטלטל בכל הרשויות. כמו כן כפי שהעיר הטור (או''ח שפב), כיוון שמטרת העירוב הוא רק כדי שלא יבואו לטעות בין הרשויות השונות, אין צורך בשכירות ממש, ודי בשכירות סמלית, לזמן מרובה, ואפילו אין צורך שהאדם שממנו שוכרים ידע מדוע שוכרים ממנו. ובלשונו:

''ואין להם תקנה עד שישכיר להם רשותו, ושכירות בסתם שמשכיר להם מועיל, ואין צריך לפרש כדי להתיר הטלטול, ואין צריך כתיבה וחתימה ולא שטר משוטרי העיר. ושוכרין ממנו אפילו בפחות משווה פרוטה, וכל זמן שאינו חוזר בו מועיל השכירות אפילו לזמן מרובה, ואין צריך לשכור ממנו בכל ערב שבת.''

ב. אמנם פתרון זה יכול להועיל רק כאשר מדובר במקום קטן, אז ניתן לבקש לשכור את הבית. כאשר מדובר בעיר או שכונה גדולה, הרי שבלתי אפשרי לבקש רשות מכל התושבים, ולו בגלל העובדה שיש תחלופה גדולה של שוכרים, כך שגם אם איכשהו יגיעו להסכמה עם כלל התושבים, שבת הבאה כבר עלולים להיות שוכרים חדשים. אם כן כיצד ניתן לפתור קושי זה?

אפשרות ראשונה כתב הבית יוסף (או''ח שצג) בעקבות הרשב''א, שאם יש למושל העיר רשות להכניס כליו לתוך הבתים, נחשב הדבר כאילו יש לו חלק בהם, וניתן לשכור את הבתים ממנו. על בסיס אותו עיקרון מובא בשם הגרש''ז אויערבך (ארחות שבת ג, קסג) שניתן לשכור את הבתים מאת המשטרה, כיוון שבשעת חירום החוק מסמיך אותה להשתמש בבתים[1]. ובלשון הבית יוסף:

''אבל עיירות שצרכי העיר אינם נעשים אלא על פי המלך והשר והנהגתו או על פי הממונים שלהם, ודאי שהשכירות מהמלך ההוא או השר ההוא מהני (= מועילה), שהרי יש לו רשות להושיב אנשי מלחמתו וכלי מלחמתם בבתי בני העיר בשעת מלחמה שלא מדעתם.''

אפשרות שניה הביא הרמ''א (שם, א) בשם הריב''ש, שכיוון שברשות העירייה לשנות את הרחוב כרצונם, ממילא הוא נחשב כשייך לה. היתרון בפתרון זה, שהוא מאפשר לשכור את הרשות מהעירייה, ואין צורך באישור המשטרה. החיסרון, שהוא מאפשר רק לטלטל מרשות היחיד לרחוב הציבורי, אך לא יהיה ניתן לטלטל לתוך רשות של תושב שאינו שומר מצוות ואינו שותף לעירוב.

חדר מדרגות

א. במקרה בו לא עירבו כלל, כתב האור לציון (א, לא) שניתן להקל לטלטל מהדירות בבניין לחדר המדרגות. בטעם הדבר נימק, שלמרות שהשולחן ערוך פסק שאם לא עירבו אסור לטלטל מהבתים לחצר, אין לדמות חדר מדרגות לחצר, שכן חצר פתוחה לכיפת השמיים מה שאין כן חדר מדרגות. משום כך נחשב כשער לדירות בו לטענתו מותר לטלטל אף ללא עירוב.

ב. השמירת שבת כהלכתה (יז, טו) והרב אליהו (שבת ג, נו), חלקו וסברו שחדר מדרגות נחשב כחצר למרות שהוא מקורה, ולפי דעתם במקרה בו לא עשו עירוב חצרות, אסור יהיה לטלטל מהבתים לחצר. עם זאת גם לדעתם, כלים ששהו מערב שבת בחדר המדרגות ניתן לטלטלם לחצר הבניין הנמצאת בחוץ, שכן למרות שחכמים אסרו לטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד, התירו לטלטל מרשות היחיד השייכת לציבור (כמו חדר המדרגות),לרשות היחיד נוספת השייכת לציבור (כמו חצר הבניין).

בית משותף

האם במחנה צבאי ובבתי חולים יש לעשות עירובי חצרות? הגמרא במסכת עירובין (מט ע''א) ובעקבותיה הרמב''ם (עירובין ד, א) כתבו, שבמקרה בו מספר אנשים אוכלים בבית אחד, גם אם הם גרים בבתים נפרדים, הם נחשבים כשותפים בבית בו הם אוכלים ופטורים מעשיית עירובי חצרות, שכן בהלכות עירובי חצרות הפת גורמת ולא מקום הלינה.

עוד הוסיף הבית יוסף (שע, ד), שאין צורך שהדיירים יאכלו מאותה סעודה ממש כדי שיחשבו כשותפים, ואפילו אם אוכלים מסעודות שונות, בזמנים שונים ואף על שולחנות שונים באותו החדר, כיוון שסוף כל סוף הם מקבלים את מזונם מבעל הבית והם אוכלים באותו החדר - הם נחשבים כשותפים הפטורים מעירוב חצרות. ובלשון השולחן ערוך והרמ''א (שם):

''אנשי חצר שהיו כולם אוכלים על שלחן אחד, אף על פי שכל אחד יש לו בית בפני עצמו, אינם צריכים עירוב, מפני שהם כאנשי בית אחד. הגה (= רמ''א): וכן אם הרבה בעלי בתים אוכלים בחדר אחד, כל אחד על שלחנו, אף על פי שכל א' ישן בחדר בפני עצמו, עירוב א' לכולם; הואיל ואין מחיצה מפסקת בין מקום אכילתן הוי כחמשה ששבתו בטרקלין וכו' ואף על פי שפורסין לפעמים וילון לפניהם לצניעות, לא מיקרי מחיצה הואיל ולא הוי שם בקביעות.''

לכן במחנה צבאי פטורים מעירוב חצרות, שכן שכל החיילים מקבלים מגוף אחד את האוכל (צה''ל), ואף אוכלים לרוב בחדר אוכל משותף. בנוסף, כיוון שברשות הצבא להחליף את מיקום החיילים בכל עת שיחפוץ, נחשבים כל החדרים כרשות אחת כפי שראינו לעיל בדברי הבית יוסף בשם הרשב''א. כך פסק גם הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה ב, ס) לגבי בתי חולים, בתוספת הסתמכות על כך שהם נמצאים בתוך עיר שממילא עושים בה עירובי חצרות.

עירוב חצרות במלחמה

נקודה נוספת יש לדון בהקשר למחנה צבאי, הוא בזמן מלחמה. הגמרא במסכת עירובין (יז ע''א) כותבת, שפטרו את היוצאים למחנה מארבעה דברים; א. יכולים להביא עצים מכל מקום, בלי לחשוש לאיסור גזל. ב. פטורים מנטילת ידיים לתפילה. ג. מותר לאכול מאכל שספק מעושר. ד. פטורים מלערב חצרות. מספר ביאורים נאמרו מדוע הם פטורים מעירוב:

א. המאירי (עירובין שם, ד''ה כבר) ביאר, שאין כאן הלכה מחודשת המיוחדת להלכות מחנה צבאי, אלא שכל מקום המבוסס על אהלים זמניים כמו מחנה היוצא למלחמה - פטור מעירוב חצרות. טעם הדבר הוא, שכאשר חכמים גזרו שאין לטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד ללא עירוב חצרות, גזרו את גזרתם רק כאשר השהיה קבועה ולא כאשר היא זמנית. ובלשונו:

''אהלים שבמחנה צריכין עירוב, כגון שקבעו עצמם במקום אחד, אבל אהלים שבשיירא אין מצווים לקבוע עצמם במקום אחד, שאין דרך הולכי דרכים לקבוע עצמם והילכך אין צריכין עירוב. ומשנתנו הפוטרת במחנה, פירושו בשאין שם אהל קבוע, כגון שאין קובעים עצמם שם, והוא הדין לשיירא. וכן הדברים נראין.''   

ב. הפרישה (שסו, ב) חלק וסבר שמדובר בקולא המבוססת על הטרדה שיש במחנה צבאי היוצא למלחמה, שמחמת כך פטרו אותם חכמים מעירובי חצרות, גם אם הם נמצאים באהלים קבועים. כך גם טען בדעת הטור (שם), ונימק שהסיבה שהטור כתב דין זה בהולכי מדבריות, כי בזמנו לא היו מצויים הולכים לצבא, והטרודים שפטרו אותם חכמים מעירוב חצרות היו הולכי מדבריות.

ג. החזון איש (או''ח קיב, א) בגישה שלישית סבר, שיש דין מיוחד במחנה מלחמה, אותו פטרו חכמים מעירובי חצרות, בלי קשר לרמת הטרדה שיש לחונים בו. על בסיס הבנתו, הסתפק באיזה מחנה צבאי דיברו חכמים, ובאיזו מלחמה נוהג דין זה, וכן נקט על פי דברי הירושלמי, שיש צורך במחנה צבאי של לפחות עשרה אנשים, אותם אפשר לצרף לדברים שבקדושה.

עירובי תחומין

כאשר הגמרא דנה בדברי המשנה הפוטרת עירוב בנסיבות מסוימות, היא כותבת בשם רבי ינאי, שהכוונה דווקא לעירובי חצרות, אבל לא מעירוב תחומין (דהיינו האיסור לצאת יותר מאלפיים אמה אל מחוץ לתחום שבת), שכן ''לוקים על עירובי תחומין דבר תורה''. נחלקו הראשונים, האם דברי גמרא זו נפסקו להלכה:

א. הרשב''א (שם ד''ה אמר) כתב שדברי גמרא זו לא נפסקו להלכה, ולמעשה היוצאים למחנה פטורים לעשות גם עירובי תחומין. בטעם הדבר נימק, שלהלכה פוסקים שעירובי תחומין מדרבנן, ולכן רבי ינאי שכתב שלוקים על היוצאים מחוץ לתחום ומשום כך לא הקלו בעשייתו על יוצאי הצבא, צועד בשיטת רבי עקיבא הסובר שתחומין מדאורייתא, אך אין הלכה כמותו.

כפי שראינו בעבר (בהר בחוקותי שנה ג') הגר''א פסק להלכה כדברי הרשב''א, ועל בסיס שיטתו רבים הקלו לאחיות לחזור בשבת מעבודתן בבית חולים גם אם הן גרות במקום מרוחק. נראה שגם בנידון זה ייפסקו כמו הרשב''א, ויורו שהיוצאים למחנה פטורים גם מעירובי חצרות וגם מעירובי תחומין. ובלשונו של הרשב''א:  

''בכל התלמוד נראה דלמאן דאמר תחומין דרבנן אין לך תחומין דאורייתא כלל, מדאמרינן בפרק כלל גדול שבת במאי ידע ליה, ידע ליה בתחומין ואליבא דר' עקיבא... ואנן קיימא לן כרבנן דתחומין דרבנן, והלכך מחנה פטורין אפילו מלערב עירובי תחומין.''

ב. הרמב''ם (עירובין ו, יג) והראב''ד (מובא שם) חלקו וסברו, שהלכה כדברי רבי ינאי, והיוצאים למחנה פטורים רק מעירובי חצרות ולא מעירובי תחומין, וכן נראה שדעת השולחן ערוך. הם נימקו שלהלכה פוסקים שהאיסור לצאת יותר מי''ב מיל מחוץ לתחום ייסודו מדאורייתא, לכן למרות שיציאה יותר מאלפיים אמה מחוץ לתחום עד י''ב מיל איסורה מדרבנן, כיוון שהדין נסמך על דבר שייסודו מדאורייתא, החמירו בו חכמים ולא פטרו את היוצא לצבא.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...