"ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו" (בראשית מה,ג). 'ר' אלעזר כי מטי להאי קרא בכי: (בראשית מה, ג) "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו", ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה' (חגיגה ד,ב). 'ובמדרשים איתא בלשון זה: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטן שבשבטים הי׳ ולא היו יכולים אחיו לעמוד בתוכחתו, דכתיב "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו", וכשיבא הקב״ה ויוכיח לכל אחד ואחד על אחת כמה וכמה, ע״כ. ואינו מבואר איפה מרומז כאן שהוכיחם יוסף? ונראה בשנדקדק בכלל בשאלת יוסף העוד אבי חי, מה שאלה היא זו, והלא מכל המשך דבריהם אתו ראה וידע כי יעקב חי? וגם מה שייכות שאלה זו לאמרו "אני יוסף"? ולכן י״ל דמה שאמר העוד אבי חי הוא כמתמיה ואומר: האמנם הי׳ בו כח לסבול משא יגונו וצערו מאבודתי עד שעוד חי הוא?. והנה במעט דברים אלו די להם להאחים לקוט בפניהם על כל המעשה אשר עשו, ומבואר דבדברים אלו אמנם הוכיחם תוכחה נמרצה הראויה לעשות שרט בנפש החייבת בה, ודו״ק. וע״ד הפשט יש לכוין טעם השאלה העוד אבי חי, כי אחרי שראה שכחשו לו במציאות שלו [של יוסף] שאמרו עליו שהוא מת, וכמש״כ רש״י בריש פרשה זו (פ׳ כ׳) שהי׳ להם טעם בזה, שוב לא הי׳ בטוח למה שאמרו עד כה שאביהם עודנו חי, שאולי הי׳ להם טעם גם בזה, אולי כדי שיעורר יוסף רחמים על זקנתו או טעם אחר, ולכן עתה בהתודעו שאלם עליו שיגידו האמת' (ת"ת). (בפשט הסיבה ששאלם על יעקב אם הוא חי: 'העוד אבי חי – אע״פ שכבר שאלם עליו ואמרו עודנו חי עתה שאל על בריאותו, ופי׳ חי בריא. אי נמי: מתחלה שאל על ידי מליץ לכך חזר ושאל לשמוע מפיהם. אי נמי: לא שאל עתה אלא ליכנס עמהם בדברים לקרבם' [טור]). בפשט אפשר שיוסף לא התכוון להוכיחם, אלא שכיון שאמר שהוא יוסף, אז הם ראו זאת כתוכחה למעשיהם, כיון שכל הזמן היה בליבם חרטה על שמכרוהו, כמו שאמרו: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית מב,כא), לכן עכשיו כשהתגלה לפניהם ועוד כשליט מצרים, שזהו שחלומותיו התקיימו על אף שהם פעלו נגדו כדי לבטל את חלומותיו (כמו שאמרו: "ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלמות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלמתיו" [שם לז,יט-כ]), אז התביישו מאוד במעשיהם, שלא יכלו לענות מבושה בעקבות ששמעו "אני יוסף" על כל המשתמע מכך. לכן יוסף כשראה שהם מתביישים אמר שכל מה שעשו היה גלגול מה' לטובה: "ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה. ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם ... ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלקים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומשל בכל ארץ מצרים" וגו' (שם,ד-ח), שאע"פ שמכרוהו כדי לבטל את חלומותיו, זה עצמו היה הבאת קיום חלומותיו. אולי לכן זהו הדימוי לקב"ה, לא רק שזה מראה מה חומרת התוכחה (וק"ו לתוכחת הקב"ה), אלא יש בזה כעין רמז דימוי שיוסף הוכיחם כמלך על שניסו למנוע ממנו למלוך, וכך הקב"ה מוכיח את האדם כמלכו של עולם על מה שהאדם חטא ובזה פעל למניעת התגלות מלכותו של ה' בעולם. אולי אפשר שיוסף ידע שיעקב חי שהרי אמרו זאת כבר קודם, אלא שהכוונה אם חי מצד השמחה בחייו, שיש שמרוב עצב האדם נחשב כעין מת, כמו אותם ארבעה: 'ותניא: ארבעה חשובין כמת: עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים' וכו' (נדרים סד,ב). לכן שאלם מה מצבו, שכיון שאהב כ"ך את יוסף אז חשש שירד לדיכאון קשה (עד שנחשב כמת, כמו שמי שאין לו בנים נחשב כמת כך אצלו כיון שיוסף היה עיקר הבנים אז כעין שאין לו בנים), כמו שבאמת היה: "ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים. ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה ויבך אתו אביו" (בראשית לז,לד-לה), שלא הסכים להתנחם, ואף קצת משמע שאומר שזה יקרב את מיתתו (שאומר שירד לקבר אבל). יוסף ידע שזה מה שקרה שהרי יעקב מאוד אהבו, וכן מדבריהם שיעקב ימות בלי שבנימין יחזור ("נאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו ... ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזב את אביו ועזב את אביו ומת" [שם מד,כ-כב]) הבין את הצער הגדול שהיה יעקב ראוי בו. לכן שאל מה שלומו מהצד הנפשי, וזהו תוכחה גדולה מאוד להם על שמכרוהו וציערו מאוד את אביהם עד כעין המתתו בחייו. אולי גם בזה נרמז שכשאדם עומד לדין לפני הקב"ה מראים לו את כל הקלקולים שפגם בעולם ע"י חטאיו, שזה מביא צער ומוות לעולם, ולכן האדם מתבייש ביותר על מעשיו. אולי אפשר גם שהבינו שהוא מוכיחם שצריכים להתבייש על מה שעשו, שלכן פעל כמו שעומדים להתבייש, שלכן הוציא את כולם מעליו: "ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו. ויתן את קלו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה, (שם מה,א-ב); '"ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים" - לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם' (רש"י). לכן התביישו ממעשיהם יחד עם התוכחה הזו שראו כאומר להם שראויים להתבייש.