'מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד; נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה' (שבת כא,ב). הגמ' מביאה חלק מהברייתא שמביאה בהמשך עוד עניינים שיש בחנוכה, שזהו חנוכת המזבח שנעשה אז, וכן נס הניצחון (אמנם על הניצחון עוד נרמז קצת גם בקטע שבגמ' שאומר בקיצור: 'וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום'): 'ומה ראו לעשות חנוכה שמונה ימים, והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעה ימים? … מה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים? אלא – בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל, ובנו את המזבח, ושׂדוהו בשׂיד ותקנו בו כלי שרת והיו מתעסקין בו שמונה ימים. ומה ראו להדליק את הנרות? אלא, בימי מלכות יון שנכנסו בית חשמונאי להיכל שבעה שפודין של ברזל בידם וחפום בַּעַץ והדליקו בהם את המנורה. ומה ראו לגמור בהם את הלל? ללמדך, שכל תשועה ותשועה שהקב"ה עושה לישראל, היו מקדימין לפניו בהלל בשירה ובשבח ובהודאה' וכו' (מגילת תענית פרק ט [כסלו] יום כה). (ראה ב'מועדי ישראל' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שמסביר איך נאמר שמשה עשה שבעה ימים חנוכת המזבח, הרי בתורה נאמר י"ב ימים. וכן מביא שראו בהדלקת הנרות קשר למלחמה ע"י שהכניסו שיפודי ברזל שאולי היו החניתות שלהם – שלכן מביאים שזה הסיבה להדלקת הנרות, שבכך חיברו בין נס המנורה והמלחמה. וכן שחנוכה נקבע על נס הניצחון [כמו שאנו אומרים בתפילה ב'על הניסים' ובהדלקת נרות חנוכה], יחד עם נס המנורה, כיון שעל נס לא קובעים שמחה, אלא דווקא על נס ישועה [כמו שמובא במגילת תענית שלכן קבעו בהם הלל], לכן הקביעה היא על הניצחון וזה בגילוי של נס המנורה שהיה אז, כיון שראו בהם קשר, [בשל שאלו היו כלי המלחמה או] שהנס המנורה ביטא ההיפך מהדעה היוונית שהאש היא הבורא והשולטת בעולם, ראה שם). גם הרמב"ם מביא את שתי הסיבות (הניצחון ונס המנורה) לקביעת חנוכה: 'בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות; וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלקי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני. וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ"ה בחדש כסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחלתן כ"ה בכסליו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות' וכו' (הל' מגילה וחנוכה ג,א-ג). גם השם של חנוכה נקרא ע"ש הניצחון במלחמה ('חנו בכ"ה בכסליו' [אבודרהם]), וע"ש חנוכת המזבח (אור זרוע. וראה בהרחבה ב'לזמן הזה', כסלו, 'שלימות חנוכה' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). בחז"ל מובאת הסיבה מדוע התגלגל נס חנוכה דווקא ליום זה: 'א"ר חנינא: בכ"ה בכסליו נגמר מלאכת המשכן, ועשה מקופל עד אחד בניסן, כמו שכתוב "ביום הראשון באחד לחדש תקים את משכן”. והיו ישראל ממלמלין על משה לומר: למה לא הוקם מיד? שמא דופי אירע בו? והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחדש שנולד בו יצחק, דכתיב "לושי ועשי עוגות", ואמרו לו "שוב אשוב אליך”. ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה? אמר הקב"ה: עלי לשלם. מה שלם לו הקב"ה? חנוכת חשמונאי' וכו' (ילקו"ש נ"ך, רמז קפד). הסבר זה טוב לסיבה של חנוכת המזבח, אולם מה הסיבה לשאר השיטות? בפשטות היה ראוי לגמול ליום זה חנוכת מזבח, ולכן התגלגל דווקא ליום זה, אולם כדי שזה יתקיים היה צריך גם לנצח במלחמה, ולכן על הדרך גם נעשה בהקשרו גם נצחון במלחמה, ויחד עם זה גם נס המנורה להראות את השגחת ה' עלינו שעזר לנו לנצח. שכולם באים יחד (כמו שבמגילת תענית מובאים כולם). אולם אולי אפשר שבעומק יש קשר ביניהם, מדוע ה' עיכב את חנוכת המשכן עד ניסן כדי לערב שמחת המשכן עם חודש הולדת יצחק? בפשטות זה משום כבוד מעלת האבות (שמצד התאריך יצחק היה הכי קרוב מבין האבות ולכן נדחה אליו), שזה בא לבטא את מעלתנו שנבחרנו לעבוד את ה' ולתקן את העולם ע"י בחירת האבות, ולכן זה עניין חזק בגילוי המשכן. אולם נראה שיש בזה גם עניין של מסירות נפש שהתגלתה ביצחק בעקידה, שכך הקרבנות זה לא סתם העלאת קרבן אלא האדם מרגיש עצמו כאילו הוא מקריב את עצמו כקרבן (רק שהבהמה מחליפה אותו בפועל), שזהו כעין יצחק ממש שמסר נפשו, שזה נותן את התוכן והמעלה של הקרבת הקרבנות. במלחמה האדם מוסר את נפשו, כך שזה הקרבת קרבן בדרגה הגבוה ביותר; ואף מה שממיתים מהאויב זהו כקרבן (פסיקתא רבתי, ב. נראה שזה משום שזהו המתה עם מסירות נפש שלנו, שממית כמו בקרבן אבל במסירות נפש שלמה, ולכן זה מעלה גדולה ביותר, כמו שנאמר לדוד שבשל כך הבית לא יחרב אם הוא יבנה), ולכן במלחמה יש דימוי למזבח בדרגה גבוה, ולכן זה מתקשר עם המזבח שקשור במסירות נפש של יצחק; ולכן אז לא נדחה לגילוי יצחק (בניסן), אלא נעשה ע"י הגילוי שלהם עצמם כעין יצחק, ולכן אז קם בתאריך שהיה ראוי לקום יחד עם מסירות נפש (שלכן נדחה במשכן לניסן, ואצלם לא צריך לידחות) כתשלום לזמן הזה שהפסיד בהקמת המשכן. גם המנורה קשורה למזבח, כמו שמובא בחז"ל ומתפרש ע"י רבנו ניסים, כמו שמביאו הרמב"ן: '"בהעלתך"- למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו; אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב, לשון רש"י ממדרש אגדה … ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים, שהזכיר האגדה הזו ואמר: ראיתי במדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה: דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח, עד כאן לשונו. וראיתי עוד ב"ילמדנו" (תנחומא בהעלותך ה), וכן בבמדבר רבה (טו ו): אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם. והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו' וכו' (רמב"ן במדבר ח,ב). ממילא כיון שה' הרגיע את אהרן ע"י שבחנוכה יהיה גילוי של מנורה (כעין המשך מכח הדלקתו את המנורה במשכן, שמאיר אור תורה ושכינה [שנר מערבי כלפי שכינה], כשורש כח החשמונאים שעשו מרד נגד היוונים שביטלו את התורה), שבזה הרגיעו על שלא השתתף בחנוכת המזבח, ממילא יש קשר בזה בין המנורה וחנוכת המזבח, ולכן התגלו שניהם יחד בחנוכה בתאריך שהיה ראוי לחנוכה במשכן. נראה שאולי אפשר לומר יותר מזה, הארון עם שברי הלוחות היה יוצא למלחמה, ואילו הארון עם הלוחות השלמים לא היה יוצא: '... נמצא זה ארון אחר היה וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה, ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי ונענשו עליו ונשבה' (רש"י; דברים י,א [וראה יר' שקלים ו,א]). במתן תורה היה ראוי שלא ישלטו בנו הגוים: 'לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר (דברים ה, כה) "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם"' (ע"ז ה,א). נראה שהטעם הוא שבמתן תורה קיבלנו מטרה לקדש ולתקן את העולם ע"י הארת אור ה' בעולם, ולא ע"י מלחמות שיש התנגשות מול האומות ואז פעמים ששולטים בנו (ואז גם כשאנו תחתם אנו משפיעים עליהם בהיותנו בתוכם), אלא בהארה ממקומנו אליהם, שכך משפיעים תוך כדי שמתקיים ”למען ייטב להם ולבניהם עד עולם”, שיש רק טוב ואין מלחמות. אלא שכיון שבנ"י חטאו בעגל אז דבר זה השתבש, ולכן לפעמים האומות שולטות בנו, וכנגד זה גם הלוחות נשברו – שאין את הגילוי המלא שלהם בעולם (ואף מתגלה במלחמות שיש הרוגים כעין שנשתברו הלוחות). הלוחות השניות באו במקום הראשונות, ולכן בהם יש במקצת מהגילוי של השלמות להאיר ממקומנו. לכן הארון עם השלמות לא יצא מהמחנה, כגילויו להאיר ממקומנו, ואילו הארון עם הלוחות השבורים בהם יצאו למלחמה כמו מה שנעשה בעקבות חטאינו, אבל עדיין יש קדושה בהם, ולכן מזכיר מה היה ראוי להיות – שלא ישלטו בנו (ואף מרמז על קשר ללוחות השניות שכמותו) ולכן זה מביא לניצחון. (לכן כשלא נוסעים או יוצאים למלחמה, הלוחות השבורים והשלמים נמצאים יחד, בקה”ק, כיון שהכל זה להאיר את אור ה' בעולם, שלכתחילה זה ממקומנו - שהאומות יושפעו מרצונם). במנורה יש הוכחה על השכינה בישראל: '(ויקרא כד, ג) "מחוץ לפרוכת העדות יערוך", וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו? אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים' (שבת כב,ב). שיא השכינה שורה בקה"ק, ולכן הנר המערבי שהוא היה מראה על השכינה היה מכוון לקה"ק: 'דתניא: (במדבר ח, ב) "אל מול פני המנורה יאירו" מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה' (מגילה כא,ב). כך שהמנורה מרמזת על השראת שכינה, שזה מלמד על הארת אור תורה וקדושה בעולם (“כי נר מצוה ותורה אור” [משלי ו,כג]), לתקן את העולם לשכינת ה', שזה נעשה דרך הארה מהמקדש לכל העולם: '(מלכים א ו, ד) "ויעש לבית חלוני שקופים אטומים", תנא: שקופין מבפנים ואטומים מבחוץ. לא לאורה אני צריך' וכו' (מנחות פו,ב [שהחלונות מראים שמאיר כלפי חוץ, והגמ' ממשיכה שהמנורה בנר המערבי מלמדת על השראת שכינה בישראל]). כך שנראה שבמנורה יש הארה של אור קדושה שזה מלמד על השכינה שבארון, ומאיר מהמקדש לכל העולם; בנר יש גילוי של אור ויש גילוי של אש ששורפת, והיא מכוונת כלפי הארון והשכינה, כעין רמז שגם בה יש גילוי כעין הארון להאיר בעולם ממקומנו או במלחמות שנאלצים לשרוף את האויב כדי להאיר את אור ה' בעולם (ואף כשלא ראויים אנו נפגעים מאש האויב, כעין שבארון היה יוצא ניצוץ אש לפגוע באויב אבל פעמים היה פוגע בנושאיו [במדבר רבה ה,א]). כעין כמו שהארון עם הלוחות השבורים שיצא למלחמה רמז על הארון עם הלוחות השלמים שבמקדש, שאנו באים בלית ברירה להאיר דרך מלחמה כדי לחבר לשכינה שבמקדש; ואף במחנה הצבא יש השראת שכינה "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך" (דברים כג,טו), וזה כעין המשך השראת שכינה שמהמקדש, כמו שגם היה ניצוץ אש יוצא מהארון כדי לשרוף את אויבנו. כך גם המנורה שמכוונת בנר המערבי לשכינה ולארון מרמזת על כהמשך כח למלחמה להארת אור ה' בעולם, וכן מרמזת להשראת שכינה, ששיאה זה בקה”ק שם הארון. לכן בחנוכה היה נס שדלק מעל הטבע, כמו שבנר המערבי דלק מעל הטבע, שזה מראה על השראת השכינה, וזה בא עם מלחמה כעין גילוי של הארון עם הלוחות השבורים. כל המשכן בא כגילוי כפרה לעגל, שהמשכן הוקם לאחר שחטאו בעגל, ככפרה לעגל וכהוכחה שנתכפר: ' … אמר משה: רבון העולם, הריני מפויס שמחלתָ לישראל, אלא הודיע לעיני כל האומות שאין בלבך עליהם. אמר לו הקב"ה: חייך הריני משרה שכינתי בתוכם, שנאמר (שמות כה, ח): "ועשו לי מקדש", ומכירין שמחלתי להם. לכך נאמר "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" - שעדות היא לישראל שמחל להם הקב"ה' (שמו"ר נא,ד. וראה ב'תורת המקרא' פרשת "תרומה", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), כך שכל המשכן מראה על השראת שכינה, וכך גם המזבח הוא כחלק מזה שמראה על חיבור שמים וארץ (שמעלים קרבנות מהארץ לשמים), שזה מראה על הבאת השכינה לארץ. לכן כיון שהמזבח (כמשכן) מרמז על השראת השכינה לאחר העגל (שה' סלח), וכך גם המנורה, אז יש דימוי ביניהם; והמזבח שבו מקריבים מרמז על מסירות נפש, ולכן קשור למנורה שמרמזת על הארת אור ה' דרך מסירות נפש במלחמה, ולכן הם באו יחד אצל החשמונאים שנלחמו כדי להאיר את אור ה' בעולם. וזה מתגלה בחנוכת המזבח שגם מרמז על כלל המקדש שחזר לעבוד, יחד עם הניצחון שה' עזרנו לנצח כעין שהארון עם הלוחות השבורים יצא עמנו (רק שבבית שני לא היה את הארון), וזה מראה על השכינה שמאירה בעולם (שכך ה' עזרנו לנצח שיצא עמנו כבהשראת שכינה עמנו, וכולם רואים בכך את שכינת ה' ששוכנת בתוכנו), וזה בא עם נס המנורה שדלקה בנס כמו בנר המערבי, שמראה על רמז לארון ולשכינה – כאילו יצא עמנו הארון עם הלוחות השבורים שמכוון לארון שבקה”ק. (וזה מתגלה בשבט לוי, שיש בהם גילוי של תורה ושל עבודת המקדש: “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך" [דברים לג,י], והם מאירים אור תורה ולכן לא חטאו בעגל [יומא סו,ב] ואף הענישו בחרב את החוטאים בעגל [שמות לב,כו-כז]. כך עכשיו ביוונים שנלחמו לפגוע בתורה, כעין פגיעה שהיתה במעשה העגל, קמו בני שבט לוי ונלחמו לבטל את מעשיהם כמו שנלחמו בחוטאי העגל לבטל את מעשיהם, ובזה מביאים השראת שכינה [כמו בכפרת העגל שזה מראה על הכפרה ע"י השראת שכינה], ולכן אצלם התגלה גילוי השראת שכינה שבאור המנורה ובמזבח בזמן היוונים שבאו לכבות את אור התורה והמקדש). לכן מובן שהמשכן בא להראות את השראת השכינה בישראל, ונגמרה מלאכתו בכ"ה כסלו, ולכן בו הזמן שה' שילם ע"י חנוכת בית חשמונאי, שבהם מתגלה השראת שכינה שיש במקדש ובמנורה ובניצחון על אויבנו שה' מצילנו, ואע"פ שבשל העגל ניתן לגוים לשלוט בנו, בכ"ז בכפרה מתעלים על זה, ולכן אנו מנצחים ואויבנו לא שולטים בנו.