שמירת העיניים

חוש הראיה הינו חוש רוחני, מעבר לשימוש הפיזי הוא משמש אותנו מבחינה רוחנית.
כך למשל אדם עם ראייה רוחנית מפותחת, יהיה בעל פרספקטיבה עשירה יותר בתוך המציאות ומתוך כך חווית הבחירה שלו תגדל.
הוא יהיה מסוגל לראות דברים לטווח הרחוק, ולהבחין בפרטים קטנים עם משמעות גדולה.
הראייה הרוחנית תאפשר לו לראות מעבר לקליפה החיצונית וככל שיעמיק החוש הרוחני יתגלו לו יותר רבדים פנימיים ואף נבואיים.
העין היא ראי הנפש, מבט בגלגל עיניו של האדם הינו כקריאה בספר פתוח, וכאן יש שני נקודות, הראשונה היכולת לראות בעיניים של אדם את האישיות שלו, והשדר שיוצא לך מהעיניים שנקלט ע"י אחרים.
הכלל פשוט, ככל ש-כלי יותר נקי ושלם השימוש בו יותר יעיל. וכשמשתמשים בו למטרות טובות ונכונות לו מתגלה הפונטציאל המסתורי והגבוה שלו.

מי לנו כ-אברהם אבינו, מייסד האומה העברית, במשך 70 שנה חיפש מי עומד מאחורי העולם, ולא האמין לכל העבודה זרה ששלטה באותם דורות, ומדוע הצליח למרות שכל העולם היה נגדו("כל העולם מעבר אחד, והוא מעבר אחד" {בראשית רבה מב ח}), ולא היה לו רב ולא מורה ולא תורה, ולא אבא שילמו שאביו היה עובד כוכבים.
מביא הרמב"ם על הפסוק "עתה ידעתי כי אשת יפת מראה את" ששמר את עיניו, כלומר עד לאותו רגע לא היה יודע בה כמובא בגמרא " מִכְּלָל דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲוָה יָדַע לַהּ" (בבא בתרא טז) וגם במדרש, ומתוך כך זכה לראיה רוחנית מיוחדת על העולם אשר מכריחה את ההכרה להבין כי יש בורא.

עירובין  יח ב:
"תנו רבנן המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה אפילו דומה למשה רבינו שקיבל תורה מהר סיני לא ינקה מדינה של גיהנם ועליו הכתוב אומר (משלי יא, כא) יד ליד לא ינקה רע לא ינקה מדינה של גיהנם".
השפת אמת (ר' יהודה ליב אלתר) מביא שעל מנת להראות את הרצינות של הנושא, השימוש במשה רבינו כדוגמא לא מובא בגמרא למשהו נוסף.

איכה ג נא:
" עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי"
מביא החפץ חיים : רמז שהעין משחיתה לנפש יותר משאר אברים

ומביא הבן איש חי שהעיניים בראש האדם הם גבוהות מן האף והפה, כיוון שקדושתם גבוהה יותר "ולכן לא יהיה מופקר בעיניו".

בראשית רבה נו ה:
" אָמַר רַבִּי שִׂמְלָאי בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא זְנוּת, אַנְדְּרוֹלוֹמוּסְיָא בָּאָה לָעוֹלָם וְהוֹרֶגֶת טוֹבִים וְרָעִים. רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר עַל הַכֹּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ חוּץ מִן הַזְּנוּת"
וכתב הפלא יועץ : "עוון סרסרות יכופר בדמעות"


רב אדא בר אהבה היה מלומד בזכויות. הוא מהחכמים היחידים שעליהם נאמר הביטוי "דנפיש זכותיה"! וכך מסופר בתענית כ ב : רב הונא הוה ליה ההוא חמרא בההוא ביתא רעיעא, ובעי לפנוייה [היה לו יין בבית רעוע אחד, ורצה לפנותו] משם, אבל פחד מפני המפולת, עייליה [הכניס] את רב אדא בר אהבה להתם [לשם] לאותו בית, משכיה בשמעתא עד דפנייה [ומשך אותו בשיחה בדבר הלכה עד שבינתיים פינו] את כל היין משם, ואכן בתר דנפק נפל ביתא [אחרי שיצא משם נפל הבית]. ארגיש [הרגיש] רב אדא בר אהבה בכל מה שנעשה איקפד [והקפיד] על כך.
ומובא בפירושים שהיה נזהר במיוחד בצניעות.

וכן בקידושין פא ב:
מסופר: ר' חייא בר אשי הוה [היה] רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה [כל זמן שהיה נופל על פניו] בתפילה הוה אמר [היה אומר]: הרחמן יצילנו מיצר הרע. יומא חד שמעתינהו דביתהו [יום אחד שמעה אותו אשתו כשהתפלל כך] אמרה: מכדי הא [הואיל והרי] כמה שני דפריש ליה מינאי [כמה שנים שפרש ממני] מחיי אישות בטענה שכבר אין לו כוח מחמת זיקנה, מאי טעמא קאמר הכי [מה טעם הוא אומר כך] ומתפלל להנצל מיצר הרע?. (שמכאן מובן שעיקר היצר הרע הוא בעריות)
יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה [יום אחד היה לומד בגינתו] קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה [קישטה את עצמה וחלפה ושנתה וחזרה שוב לפניו]. אמר לה: מאן [מי] את? אמרה: אנא חרותא דהדרי מיומא [אני חרותא (שם זונה אחת) שחוזרת מיום העבודה שלי]. תבעה [תבע אותה] לתשמיש. אמרה ליה [לו]: אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא [הבא לי כשכרי את הרימון הזה שבראש העץ]. שוור, אזל אתייה ניהלה [קפץ, הלך והביא אותו לה] ובא עליה.
כי אתא לביתיה [כאשר בא לביתו] הוה קא שגרא דביתהו תנורא [היתה מסיקה אשתו את התנור], סליק וקא יתיב בגויה [עלה וישב בתוכו]. אמרה ליה [לו] אשתו: מאי האי [מהו זה]? אמר לה: הכי והכי הוה [כך וכך היה] מעשה, שהתפתתי לזנות. אמרה ליה [לו]: אנא הואי [אני הייתי זו]. לא אשגח [השגיח] בה, שחשב שהיא מנחמת אותו לשוא, עד דיהבה ליה סימני [שנתנה לו סימנים] שהיתה זאת היא. אמר לה: אנא מיהא לאיסורא איכווני [אני על כל פנים לאיסור התכוונתי]. ומספרים: כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה על עבירה זו שעבר במחשבת איסור עד שמת באותה מיתה מחמת הצער.

וראה ילקוט שמואל : "מפני מה אין אומרים אלוקי דוד", שביקש דוד המלך שיגידו בתפילה אלוקי אברהם יצחק יעק ודוד, ואמר לו שאת האבות הוא ניסה, וצריך להבין שדוד המלך עבר ניסיונות קשים מאוד, כבר מהרגע שנולד, אחיו התנכרו לו ואביא התכחש אליו, " מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי" (תהילים סט ט) ובנו רדפו והוכה בצרעת ועוד. ובמה ה' ניסה אותו? בעריות. "בחנני ה' ונסני".
ואפילו ש-ה' אמר לו מראש שינסה אותו.

ובשיר השירים "הנף יפה רעיתי עיניך יונים", מובא במדרש תנחומא: מה היונה הזו משהיא מכרת בן זוגה אינה זזה ממנו", וכתב במתנות כהונה שאינה נותנת עיניה בעוף אחר.
ולכן אמרו בעירובין ק א : "אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. ובזוהר : " דלית בכל עופין מהימנא לגבי בעלה כיונה" (פרשת יתרו מאמר ד' גווני עינא).

וב-סנהדרין קז ע"א:
"אבר קטן יש באדם, משביעו - רעב, ומרעיבו - שבע"" ומביא ר' יצחק עראמה: איבר קטן היא העין.

והגימטריה של "מילה" היא "פה", לרמוז שעוון הברית מתחיל מהפה, שמי ששומר פיו שומר בריתו.
ששניהם יוצרים כפי הידוע שהעולם נברא בדיבור.

ובמדרש תנחומא מובא על יוסף, על ששלט ביצרו נעשה שליט בארץ, יוסף הוא המשביר.

וראה זוהר :" עִקָּרָא דְּיִצְרָא בִּישָׁא עַל עֲרַיָן וְהִיא עִקָּרָא דִּמְסַאֲבוּתָא" (עיקר היצר הרע על העריות והוא עקר הטומאה(
וראה מה שכתב החידא: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".."הן הן הפגמים שפגם האדם בעיניים ולוקח מאור עיניו מהקדושה (נחל קדומים ג ו)

עוד בזוהר :
"תלתא אינון דדחיין שכינתא מעלמא, וגרמין דדיוריה דקודשא בריך הוא לא הוי בעלמא, ובני נשא צווחין ולא אשתמע קליהון" שכל השלושה קשורים לשמירת הקדושה (נדה גויה ז"ל), והם דוחים את השכינא וגורמים שאף עם צועקים לקב"ה אינו שומע.

וביומא עה א:
״זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם״, רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: דָּגִים, וְחַד אָמַר: עֲרָיוֹת.
ומשלי לב "נואף אשה חסר לב".

ובפסחים קיג ע"א:
מר רבי יוחנן: שלשה הקב"ה מכריז עליהן בעצמו –  על רווק הדר בכרך ואינו חוטא, ועל עני המחזיר אבידה לבעליה, ועל עשיר המעשר פירותיו בצנעה .



וכל אלה הם טיפה מן הים, כדי שנשתדל לבנות בתוכנו משכן ל-ה', ככתוב בספר דברים :" כי יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך"