"ולא נטשתני לנשק לבני ולבנתי עתה הסכלת עשו. יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלקי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע" (בראשית לא,כח-כט). בליל הסדר אנו קוראים בהגדה של פסח את דברי מביא הביכורים ומפרטים על גלות מצרים; תחילת האמירה של סיפור מצרים בדברי מביא הביכורים זה: "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב" (דברים כו,ה), וכך אנו אומרים בהגדה: 'צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂות לְיַעֲקב אָבִינוּ: שֶׁפַּרְעה לא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקור אֶת הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲרַמִּי אבֵד אָבִי"'. אולם לא מובן מה הקשר בין לבן הארמי לבין הירידה למצרים שהתורה מביאה לומר זאת וכן אנו אומרים זאת בסיפור גלות וגאולת מצרים, הרי לבן היה הרבה לפני גלות מצרים ולא קשור אליה? אולי אפשר שלבן רצה להזיק ליעקב ומשפ', כמו שאומר לבן שיכל להזיק אלא שהקב"ה אמר לו שלא לגעת בו. לכן ישירות לבן לא בא להזיק ליעקב, אבל בעקיפין רצה ותכנן להזיק ברגע שיוכל. אולי לכן מדגיש לבן שלא יעברו את הגל לרעה: "עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבר אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה. אלקי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו אלהי אביהם וישבע יעקב בפחד אביו יצחק" (פס' נב-נג), שזה מראה מה שברצונו, שאם יוכל יזיק לו, ולכן עושה מעשים למנוע עשיית רעה, ומדגיש שאם יעבור לרעה אז ה' ישפוט, שזה כרומז שאז ה' לא ימנע ממנו להזיקו. (אולי גם רמז בדבריו: “ויען לבן ויאמר אל יעקב הבנות בנתי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה ראה לי הוא ולבנתי מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו" [פס' מג], שמדגיש "היום" אבל לא מתחייב שבעתיד לא יזיק להם אם יוכל). חז"ל מביאים שהעצה לשעבוד בגלות מצרים נעשתה ע"י בלעם: 'א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי: שלשה היו באותה עצה: בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ - נהרג. איוב ששתק - נידון ביסורין. יתרו שברח - זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית' וכו' (סוטה יא,א). 'באותה עצה - דנתחכמה לו' (רש"י). משמע שכולם ידעו שה' עוזר לבנ"י ולכן יש להזהר ולא לפגוע בהם, רק בלעם הוא שהעיז פניו ובגללו נעשה השעבוד במצרים, וכך בגללו נעשה מה שנאמר לאברהם: “ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית טו,יג). כך שהיו צריכים לרדת דווקא למצרים כי רק שמה יכלה גזרת שעבוד הגלות להעשות (שבכל מקום אחר לא היו  מעיזים להשתעבד בהם כי ידעו את מעלת בנ"י, כמו שאמרו לאברהם "אלקים עמך בכל אשר אתה עשה" [שם כא,כב],"נשיא אלקים אתה בתוכנו" [שם כג,ו]. ליצחק אמרו "ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך" [שם כו,כח]. וגם אצל יעקב ראו את ברכת ה' במעשיו כמו שלבן אומר "נחשתי ויברכני ה' בגללך" [שם ל,כז], ואולי שמעו מה שה' התגלה והזהיר את לבן מלגעת ביעקב. וכן בכלל יעקב היה מתנהג כראוי עם סביבותיו כן שלא היה סיבה להזיק לו). אמנם יתרו ברח כך שמשמע שרצו להזיק לישראל, אלא שאפשר שבתחילה פחדו (שהרי אחרת לא היו מתייעצים כלל; וכן ממה שהתייעצו דווקא איתם סימן שפחדו בשל שמירת ה' על בנ”י, שאחרת לא היו מתייעצים דווקא באלו שקשורים לגילוי ה' [שאיוב היה צדיק, ובלעם היה נביא ה', וגם יתרו עבד את כל האלוהות ולא התחבר בסוף אלא לה', כך שאפשר שכבר היתה לו קירבה לה' עוד במצרים {אמנם להתגייר ממש לא התגייר אלא רק בעקבות יציאת מצרים (זבחים קטז,א)}, שאולי זה נרמז בדברי חז”ל שאמר יתרו: 'אָמַר: מַכִּירוֹ הָיִיתִי לְשֶׁעָבַר, וְעַכְשָׁו בְּיוֹתֵר, שֶׁנִּתְגַּדַּל שְׁמוֹ בָּעוֹלָם' (מכילתא; שמות יח,יא), או שבכ"א עבד את כל הע"ז שבעולם ('אָמְרוּ: לֹא הִנִּיחַ יִתְרוֹ עֲבוֹדָה זָרָה בְּכָל הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חָזַר עָלֶיהָ וַעֲבָדָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִכָּל הָאֱלֹהִים״' [שם]), ולכן ראו בו כמייצג כח רוחני]), וכיון שבלעם יעץ לרעה אז התחזקו בדעתם וקבעו להזיק, ולכן נאלץ יתרו לברוח כי לא הסכים להצטרף לדעתם. על ייחוסו של בלעם מובאות בחז"ל כמה דעות, וכולם מקשרים אותו עם לבן הארמי – אם זה הוא עצמו ('לבן ארמאה הוא בלעם' [יב”ע; בראשית כב,ה]) או בנו ('תנא: הוא בעור, הוא כושן רשעתים, הוא לבן הארמי' [סנהדרין קה,א]) או נכדו (זוהר ח"א קסו,ב) [וכן אם נאמר שזה רק כדרשה על מחשבותיו שהוא כעין לבן, אפשר שלמד זאת מלבן ולכן נחשב כמו ממשיכו]. לכן נראה שיעקב היה צריך לרדת דווקא למצרים כדי להיות תחת יד בלעם שקשור בלבן, ולכן היה בו רצון להזיק לישראל בכל מחיר ברגע שיוכל (אם זה לבן עצמו או צאצאו שלמד ממנו את השנאה). לכן מסבירה התורה מדוע ירד יעקב דווקא לגלות במצרים (הרי לאברהם לא נאמר באיזה ארץ), שזה משום שדווקא שם תווצר המציאות של גלות מצרים בשל הקשר ללבן הארמי שרצה להרוג את כולם – שזהו שנאתו הגדולה (שבמקום אחר שבלעם לא שם, לא היו משעבדים את ישראל), שלכן הוא זה שקשור להבאת גלות מצרים (או בדומה, גם אם היו צריכים לרדת דווקא למצרים בשל הרעב, באה התורה וגילתה איך התגלגל בפועל הגעת השעבוד במצרים). אולי אפשר עוד לומר, שהנה ישנה מחלוקת על ההתפשטות של הרעב שהיה בזמן שירדו למצרים, שיש דעה שזה היה בכל העולם ('אמר רב יהודה אמר שמואל: כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים, שנאמר (בראשית מז, יד) "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא". אין לי אלא שבארץ מצרים ושבארץ כנען, בשאר ארצות מנין? תלמוד לומר (בראשית מא, נז) "וכל הארץ באו מצרימה”' [פסחים קיט,א]), ויש דעה שזה רק באזור של מצרים והסביבה ('"ויהי רעב בכל הארצות" בשלש ארצות: בפנקיא ובערביא ובפלסטיני' [ב"ר צ,ו]). ממילא לדעה שהרעב היה רק באזור מצרים והסביבה הרי יכל יעקב ללכת  למצוא מזון באזור ארם, אצל קרובי משפחתו – משפחת לבן; וכך לכאורה היה ראוי להעשות - שקודם הולכים לקרובים. לכן מגלה התורה מה הסיבה שיעקב לא הלך ללבן, כיון שידע יעקב שהוא ירד לגלות, ופחד מהסכנה שבה, כמו שמספרת התורה שה' אמר לו בירידה למצרים: “ויאמר אנכי הא'ל אלקי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם" (בראשית מו,ג), הרי שפחד מכילוי משפחתו שלכן ה' הרגיעו שהוא יתרבה במצרים ולא יכלה. לכן יעקב לא הלך ללבן כיון שידע שלבן רוצה להזיקו עד כילויו, ולכן עכשיו ברעב אם יגיע ללבן הוא יראה בכך כמו שמגיע להזיקו, שעל זה הקימו את הגלעד שלא יעברו אותו, ולבן הרי כעס על יעקב שהתברך אצלו, כמו שאומרת התורה שיעקב ראה שלבן נגדו, וזה קשור בראיה שיעקב התברך, שלכן התורה מצמידה זאת לדברי בניו: “וישמע את דברי בני לבן לאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבד הזה. וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום" (שם לא,א-ב). ממילא אם יחזור עם משפחתו כדי לקיים את משפחתו ונכסיו, יראה בכך לבן כהגעה לרעתו (ובפרט שליעקב היה ממה להתקיים: ' … שכח ואכל ושתה, אל יתראה בפני הצבור ואל ינהיג עידונין בעצמו, שנאמר (בראשית מב, א) "ויאמר יעקב לבניו למה תתראו", אמר להם יעקב לבניו: אל תראו עצמכם כשאתם שבעין, לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל, כדי שלא יתקנאו בכם' [תענית י,ב]; 'אל תראו עצמכם – שיש לכם חטים הרבה; ולא הלכו אלא בשביל דבר זה שלא להתראות בפני בני עשו שהיו צעורים ורעבים' [רש"י]. כך שאם היה רואה זאת לבן היה חושב שבאו רק כדי להרבות ממונם ממנו כמו שנעשה כשיעקב היה אצלו וזה היה  מרגיזו ביותר) והיה נדמה לו כמו שבא להזיק לו, וממילא עכשיו יראה זאת כאישור לפגוע ביעקב ולכלותו, שהרי לבן רצה להרוג את כולם, ולכן חשש מזה יעקב ולא הלך ללבן בזמן הרעב, ולכן ירד דווקא למצרים. אולי אפשר גם להיפך, שאילו היה יעקב הולך ללבן הוא לא היה מזיק לו, והיה גם עומד על קרוביו שלא להזיק ליעקב ומשפ' בשל מה שה' נגלה אליו ואמר לו שלא להזיק ליעקב כשרדף אחריו לאבדו, שאז ה' נגלה אליו; וזהו הרמז “ארמי אובד אבי”, שלבן הארמי בא לאבד את יעקב שזהו כשיעקב ברח מלבן, וסכנה זו גרמה שה' יתגלה אליו ויזהירו, ובשל זה עכשיו לבן לא יפעל לאבדו ולהזיקו (אע”פ שונאו ורוצה בכילויו). ממילא אצל לבן לא יכולה הגלות שנאמרה לאברהם להתקיים, ולכן הגלות נעשתה דווקא ע"י הירידה למצרים (וקצת דוחק). אולי אפשר שיש בזה רמז משום 'מעשה אבות סימן לבנים', שגלות יעקב אצל לבן זהו המעשה אבות שהוא מתגלה אצל הבנים בגלות מצרים. לכן השתעבדו בשעבוד קשה במצרים כעין שלבן העביד את יעקב בצורה קשה: “הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני" (בראשית לא,מ) [וכן כעין שעבד לא מקבל שכר כראוי לפועל, כך גם עשה לבן ליעקב: “ותחלף את משכרתי עשרת מנים" (פס' מא)]. כמו שיעקב ברח מלבן ולבן רדף אחריו ברצון להרגו, כך גם כשבנ"י יצאו ממצרים רדפו אחריהם המצרים. ביציאת מצרים כל אלוהי מצרים שוברו: “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" (שמות יב,יב); '"ובכל אלהי מצרים" – של עץ נרקבת, ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ' (רש"י), כך שהיה בזה ביטול מציאות הע"ז במצרים (לא שלא רצו לעבוד את הע"ז שלהם, אלא שבמציאות לא נשאר אצלם הע"ז), כך גם ביציאת יעקב מלבן גנבה רחל את התרפים (“ותגנב רחל את התרפים אשר לאביה" [בראשית לא,יט]) שהם הע"ז של לבן: "למה גנבת את אלהי" (שם,ל), שכך ביטלה את המציאות של הע”ז אצל לבן. במצרים כשרדפו המצרים אחר ישראל הם הגיעו אליהם ביום השביעי: '"ויוגד למלך מצרים" – איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום ד', ובחמישי ובששי רדפו אחריהם, וליל שביעי ירדו לים' וכו' (רש"י; שמות יד,ה). שכך גם היה עם לבן שרדף והגיע ביום השביעי: “ויקח את אחיו עמו וירדף אחריו דרך שבעת ימים וידבק אתו בהר הגלעד" (בראשית לא,כג); '"דרך שבעת ימים" – כל אותן שלשה ימים שהלך המגיד להגיד ללבן הלך יעקב לדרכו, נמצא יעקב רחוק מלבן ששה ימים, ובשביעי השיגו לבן. למדנו שכל מה שהלך יעקב בשבעה ימים הלך לבן ביום אחד, שנאמר "וירדוף אחריו דרך שבעת ימים", ולא נאמר וירדוף אחריו ז' ימים' (רש”י). [גם יש עניין של שלושה ימים בקשר להגדה, שאצל לבן זה שנאמר לו ביום השלישי: "ויגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב" (בראשית לא,כב), ובמצרים זה שהמגידים לפרעה חיכו שלושה ימים, כיון ששלושה ימים אישרו להם ללכת (שלכן ביום הרביעי הם הלכו לפרעה)]. יעקב סיפר לרחל וללאה שראה בחלומו חלום של צאן, ונאמר לו: “ויאמר אלי מלאך האלקים בחלום יעקב ואמר הנני. ויאמר שא נא עיניך וראה כל העתדים העלים על הצאן עקדים נקדים וברדים כי ראיתי את כל אשר לבן עשה לך. אנכי הא'ל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך" (שם יא-יג). הרי שהיציאה מהגלות אצל לבן חזרה לארץ קשורה בגילוי צאן, וכן קשורה בהקרבת קרבנות: '"אשר נדרת לי" – וצריך אתה לשלמו, שאמרת "יהיה בית אלקים" שתקריב שם קרבנות' (רש"י). זה כנגד שיציאת מצרים קשורה עם הקרבת הצאן לקרבן פסח. יעקב גנב את דעת לבן בבריחתו: “ויגנב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי ברח הוא" (שם,כ); 'את לב – לא גנב יעקב כי אם דעתו, כי עיקר הדעת בלב' (ראב"ע). וכך בנ"י גנבו את דעתו של פרעה, שאמרו לו שיוצאים לעבוד את ה' שלושה ימים, אולם בפועל יצאו לגמרי מהגלות אצלו. יעקב ממשיך ופוגש את המחנות של המלאכים: "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים" (שם לב,ג), שזה מרמז שבנ"י יצאו ממצרים לא"י ששים ריבוא, שכך הגיעו למתן תורה ולכניסה לארץ, אמנם הם חטאו במרגלים ולכן מתו והתחלפו, ולכן בכניסה בפועל לארץ (לאחר דור המדבר) היו כעין ששים ריבוא חדשים (לא לגמרי ששים ריבוא חדשים כיון שהיו אז גם אנשים שנשארו מהדור הקודם כיון שבזמן החטא היו מתחת לגיל עשרים), שעכשיו נחשבים כבפני עצמם – שאינם קשורים לחטא המרגלים, ולכן הם כעין ששים ריבוא אחרים במעמדם. לכן מצד אחד אפשר לראות זאת כששים ריבוא (שהם היו אלו שעלו ממצרים והיו צריכים להכנס לארץ, כמו שיעקב עלה מגלותו ונכנס לארץ; וכן בפועל תמיד יש גילוי של ששים ריבוא – בשני הדורות), ומצד שני אפשר לראות זאת כשני מחנות של ששים ריבוא (של דור יוצאי מצרים ושל דור הכניסה לארץ בפועל – כמו שיעקב יצא מגלותו ונכנס לארץ בפועל), שכך המלאכים שיעקב פגש מרמזים על בנ"י שאנו השלוחים של ה' בעולם (כעין מלאך שהוא שליח), שכך מחנה ישראל הוא "מחנה אלקים" (שמייצג את ה' בעולם), ולכן חלקו במדרש על מספר המלאכים: '"וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלקים” (בראשית לב, ב), כַּמָּה מַלְאָכִים הָיוּ חָלִים וּמְרַקְּדִים לִפְנֵי אָבִינוּ יַעֲקֹב בִּכְנִיסָתוֹ לָאָרֶץ? רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר: ס' רִבּוֹא מַלְאָכִים הָיוּ חָלִים לִפְנֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ בִּכְנִיסָתוֹ לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לב, ג): "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹקים זֶה”, וְאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא. רַבָּנָן אָמְרֵי: ק"ך רִבּוֹא (בראשית לב, ג): "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם”, מַחֲנֶה הֲרֵי שִׁשִׁים רִבּוֹא, מַחֲנָיִם הֲרֵי ק"ך רִבּוֹא' (ב"ר עד,יז). שזהו שתי האפשרויות איך להתייחס ולחשב את הששים ריבוא של בנ"י לאחר יציאת מצרים ובכניסה לארץ, שזה התגלה אצל יעקב כגילוי של 'מעשה אבות סימן לבנים' – שמה שמתגלה אצל אבותינו מתגלה גם אצלנו.